מאגר סיפורי מורשת

שמי פאולה דניאל, נולדתי בעיר סופיה שבבולגריה בשנת 1938, לבית משפחת בכר. אחרי המלחמה עליתי עם משפחתי לישראל.

הדבר שאני הכי זוכרת מהילדות שלי – שלא הייתה לי ילדות, עד היום זה חסר לי. כשהייתי קטנה ממש רציתי בובה, אז לקחתי גרביים ועשיתי מהם בובה ושמרתי אותה איתי עד אחרי המלחמה. קשה לי עד היום לראות את התמונות מאותה התקופה.

הזיכרון הראשון שלי הוא שלקחו אותנו מעיר הבירה, סופיה, כשהייתי בת חמש. אני לא הבנתי בשביל מה מוציאים אותנו מבתינו? הרחוב היה מלא בחפצים של אנשים שאמרו להם לעזוב את הבתים. גם לנו אמרו לעזוב את החפצים ברחוב.

אימא שלי הכינה לכל ילד חבילה עם תחתונים סבון משחות שיניים כי שם לא היה. לקחו אותנו לתחנת רכבת, היה שם תחנת רכבת עם פרות שהסתובבו לידינו ואנחנו לא הבנו כלום. לקחו אותנו לעיר רוסה. היינו כל כך מלוכלכים, לא כמו בני אדם. לקחו את כל הילדים והוציאו אותנו לחצר ורחצו אותנו עם צינור.

היינו שם בערך שבועיים והיהודים הבולגרים שם עזרו מאוד. אוכל לא היה. את אבא שלי לקחו למחנות עבודה, שנתיים לא ראינו אותו. אימא שלי הייתה הולכת פעמיים בשבוע לעשות כביסה אצל בולגריים מקומיים.

אחי שהיה שנתיים יותר גדול ממני, היה יוצא מידי פעם לגנוב מעט מזון יחד עם בן הדוד שלי, הם ניסו לגנוב אוכל מהשוק, הם הביאו מה שהצליחו למצוא. שנתיים אכלנו מים עם שעועית לבנה. בסוף המלחמה כשאבא שלי בא לפגוש אותנו, אפילו נעליים לא היו לו, הוא שם על הרגליים עיתונים והוא היה מאוד חולה.

כשחזרנו לעיר הבירה, לסופיה, הבית שלנו הופגז וחברה של אימא שלי נתנה לנו לגור אצלה עד שעלינו לישראל. לא הלכתי לגן, גם חברים לא היו לי, הייתה לי תקופה קשה בלימודים כי הגעתי לבית ספר בגיל מאוחר.

אני זוכרת שהגרמנים היו מנסים להבהיל אותנו כל הזמן עם הרובים שלהם מחוץ לגדרות.

העם הבולגרי הציל אותנו ממוות. כשבאו לקחת אותנו למחנות השמדה, הרב הראשי של העיר סופיה, כינס את כל האנשים בעלי ההשפעה וגם יצא להפגנות והוא ביקש שלא יקחו אותנו למחנות השמדה אלא למחנות עבודה.

אני זוכרת שערב אחד אימא שלי בכתה מאוד ואמרה: "הערב אנחנו נפרדים, אנחנו לא יודעים איפה נהיה ולאן יקחו אותנו…". בבוקר הודיעו שכבר נגמרה המלחמה ונהיה חופשיים. עד היום אנחנו ביחסים טובים עם הבולגרים.

העלייה לישראל בשנת 1949

עלינו לישראל בלי אבא, הוא היה חולה מידי בשביל לעלות איתנו לארץ.

בשנת 1949, עלינו לארץ, תחילה למעברת פרדס חנה שם גרנו באוהלים ואחר כך עברנו לגור בצריף בכפר ליד רחובות. אימא שלנו הייתה מגדלת את ירקות ומה שניתן בחצר, כדי שיהיה לנו אוכל. גם אני הלכתי לעבוד בגיל צעיר, בשביל להביא כסף הביתה ולעזור לאמי, בגיל 15 כבר עבדתי במתפרה.

הכרתי את בן זוגי כאן בארץ, גם הוא ממוצא בולגרי. יחד בנינו בית ומשפחה בישראל. היום, יש לי שלוש נכדות וארבעה נינים.

בפעם הראשונה ששיתפתי את הסיפור שלי, זה היה לנכדות שלי לעבודת השורשים, הן מאוד התרגשו.

ציור שאבי צייר מתקופת המלחמה

הזוית האישית

מיה וליאן: נהנו מאוד לעבור את התהליך בתכנית הקשר הרב דורי. הבנו את החשיבות הגדולה שיש בשימור סיפורים שכאלה. נהנו מאוד לפגוש את פאולה ולשמוע את הזיכרונות שיש לה מאותה תקופה ואת החוויות שהיא עברה. שמחנו לראות שהיא הייתה מעוניינת להיפתח בפנינו.

פאולה: התרגשתי לפגוש את בני הדור הצעיר שלנו שהתעניינו בסיפור חיי, לשתף אותנו בדברים האלו למען הדורות הבאים. חשוב לי לספר את הסיפורשלי, כדי שכל היהודים ידעו מאיפה הם באו ואיפה הם נמצאים היום.

המסר שלי לכם, שתשמרו על עצמכם ועל המדינה, מי שלא יודע איך זה לחיות בארץ זרה שלא ידע בחיים. כי פה המקום שלנו, כולנו צריכים להתחבר ביחד – כולנו עם אחד!