מאגר סיפורי מורשת

שמי שלום מלכה, ההורים עלו ממרוקו בשנת 50  עם תינוקת בת שלושה חודשים, מרסל.

אחד המפגשים החזקים שלי עם המעבר התרבותי היה שמה של אחותי. בכיתה א' המורה של מרסל, החליטה ששמה יהיה דליה, וכך שמה עד עצם היום הזה.

ההורים שלי התמקמו במעברה  ולאחר מכן עברו למושב אחוזם, אבא היה ממקימי מושב אחוזם, היה מזכיר המושב, ובהמשך חבר ועד פעיל ולאחר מכן נבחר להיות סגן ראש מועצת לכיש.

נולדתי בבאר שבע בתאריך 30/4/1954 ולי שני אחים ושלוש אחיות. למדתי בבית ספר אבן שמואל. המורים היו אלימים מאוד, אחד המורים היה מומחה לצביטה חזקה וכואבת בזרוע היד, השני היה מומחה למשיכת תנוך האוזן. אבי היה יושב ראש ועד הורים בבית הספר ואפילו לא העזתי להתלונן על כך בפני אבי, ושום תלמיד לא התלונן על כך להוריו, וכך מסע האלימות נמשך למספר שנים קדימה בבית הספר.

זמן למשחקים עם החברים היה רק ביום שבת כי בשבת לא היינו צריכים לעבוד בשדה, שיחקנו בגולות, חמור חדש, כדור רגל מנייר מצופה בניילון.

תמונות שחרוטות היטב בזיכרוני מתקופה זו: אחת לשבוע היה מגיע מוכר ארטיקים מקרית גת על אופניים כל אחד מהילדים זכה בחצי ארטיק של עשרה (הארטיק עלה עשר אגורות) קראנו לו "ארטיק של עשרה". חשמל היה רק בערב על ידי גנרטור, סוס אחד לשתי משפחות. שירותים היו מחוץ לבית זה נקרא בול קליעה.

זיכרון משעשע: אחת לשלושה שבועות רופא השיניים היה מגיע למושב, ומביא אופניים ללא גלגלים לפני תחילת טיפול השיניים באבא או באימא, היה  דורש מאחד הילדים לדווש על האופניים וכך היה נוצר חשמל למכונת שיניים.

החופש הגדול 

זוהי תקופה קשה מאוד , תקופה של עבדות. השכמה בשש בבוקר  ובשבע יציאה לעבודה בחלקה ב' (חלקה גדולה ומרוחקת מהבית) עבדנו כל יום במשך כל היום, ואת ארוחת הצהריים אכלנו בשדה. אחד האחים רוכב עם הסוס והעגלה הביתה, ומביא אוכל לארוחה. העבודות החקלאיות היו מגוונות: קטפנו מלפפונים, עגבניות, פולים, קישואים, אפונה. שתלנו, זרענו, עישבנו ריססנו והשקינו, בקיצור את כל המלאכות החקלאיות. בחופש הגדול לא זכינו לראות ים או בריכה אלא עבודה ועוד עבודה, לא היה קל בלשון המעטה, אך שרדנו את התקופה.

העבודה בחקלאות

חרשנו את האדמה עם הסוס בעזרת קולטיבטור. ריססנו עם מרסס גב מונע, ללא אטמי אוזניים וללא מסכות לפנים, החומרים היו מאוד רעילים, כללי הזהירות לא היו במודעות, ולא הכרנו אותם. דוגמה נוראית שזכורה לי – השכנה שלנו שתתה בטעות חומר המיועד לריסוס בשם "פרתיון" ונפטרה. היום, כממונה בטיחות בעבודה שאחראי לבריאות של העובדים, אני מבין עד כמה לא היינו זהירים באותה תקופה.

הזוית האישית

סבא שלום: המפגשים בתכנית הקשר הרב דורי, ובעיקר תיעוד הסיפור, החזירו אותי למחוזות ילדותי, והעלו בי זיכרונות נעימים, אותם שיתפתי עם חבריי הקבוצה, ועם נכדי רותם.