מאגר סיפורי מורשת

סבא שלי, חיים נפטר כשהייתי בת שנה וחצי, לא נותרו לי זיכרונות מדמותו.

 

על פי סיפורים ששמעתי מפי אמי, דודתי ודודי הוא היה איש מאוד מיוחד, רחב לב ,צנוע, הגון וישר דרך. סבא שלי נולד בישראל בפתח תקווה בשנת 1926. בן להורים אשר עלו מבולגריה. באותם ימים לידת התינוקות התבצעה ברוב המקרים בבית ואמנם סבא נולד בבית הוריו. המיילדת אשר יילדה אותו הייתה סבתו, אם אביו ששמה היה מזל וכך החל סבא את חייו בסימן מזל. 

 

בשנת 1943 כשהוא בגיל 17 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, סבא התנדב והתגייס לצבא הבריטי. על מנת שיגייסו אותו ויקבלו אותו לשורות הצבא. למרות גילו הצעיר סבא זייף את גילו והעמיד פנים שהוא בן 18. למזלו הרב קיבלו אותו. כך סבא הצטרף לצבא הבריטי ובמסגרתו נלחם נגד הנאצים והאנטישמיים בתקופת מלחמת העולם השנייה.  את שירותו הצבאי עשה במסגרת פלוגת מובילי המים 462 אשר התאמנה  והתארגנה במחנה  צריפין ליד ראשון לציון.

  

 

בחודש אפריל 1943 נשלחה הפלוגה שלו למצרים ומשם עתידה הייתה להמשיך לאיטליה. סבא שלי מסיבות שונות לא נשלח עם הפלוגה ונותר בבסיס צריפין. הוא נשאר בהמתנה ליציאה הבאה למצרים. כאן עמדה אלת המזל לצידו של סבי, שכן הפלוגה שלו, שהפליגה מאלכסנדריה שבמצרים באנייה ששמה ארינפורה, הותקפה על ידי הגרמנים. מאה שלושים ותשעה חיילי הפלוגה מתנדבים מארץ ישראל טבעו בים התיכון. בין הנספים, היו חבריו הרבים לפלוגה ולנשק.

 

 

"ארינפורה הייתה אניית נוסעים ומטען בריטית אשר הוטבעה על ידי מטוסי חיל האוויר הגרמני ב-1 במאי 1943, בזמן מלחמת העולם השנייה. רוב אנשי הצוות והחיילים שהיו על סיפונה טבעו, בהם 139 חיילים ארצישראליים ששירתו בחיל התובלה המלכותי בפלוגת ההובלה 462 ".

 

 

לזכרם הוקמה אנדרטה בהר הרצל אשר בירושלים. כמה חודשים מאוחר יותר נשלח סבא חיים למצרים ומשם הפליג לסלרנו אשר בדרום איטליה. במסגרת שירותו הצבאי באיטליה שהה סבא חיים במקומות שונים כגון: אזור נאפולי אשר בדרום איטליה, רומא, פירנצה, בולוניה, ונציה וכן בהרי האלפים.

 

בכל המקומות היה עליו לספק מים ליחידות הצבאיות וכן לתושבים בישובים השונים אשר סבלו ממחסור במזון ובמים בתקופת המלחמה, סבא שהיה אדם טוב לב, הגון ונעים הליכות התיידד עם רבים מהמקומיים. באחד מהימים בזמן שהותם באזור נאפולי יצא סבא חיים לראות סרט בעיר נולה הסמוכה לבסיסם, לאחר הסרט החל סבא עושה את דרכו בחזרה לבסיסו תוך המתנה להסעה, ירד גשם זלעפות וסבא נרטב עד לשד עצמותיו.

 

בהמתינו זמן רב לצד הדרך, לפתע חלף לו טנדר צבאי אשר נעצר בחריקת בלמים במרחק מה, סבא עלה על מרכב הטנדר מאחור תוך שהוא אומר לנהג באנגלית: "carry on driver”, למרבה ההפתעה והמזל נהג הטנדר היה לא אחר מאשר אחיו הגדול יצחק אשר שירת גם כן בצבא הבריטי באיטליה והיה בדרכו לבקר את סבא. שוב האיר המזל פנים לסבא אשר זכה להיפגש עם אחיו באיטליה בתקופת המלחמה. אכן הייתה זאת פגישה שכזאת. 

 

אלת המזל שמרה על סבא במשך תקופת המלחמה ועם סיומה בשנת 1945 חזר סבא לבית הוריו אשר בפתח  תקווה והשתלב מחדש בעבודה לפרנסת המשפחה ובמאבק להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. בשנת 1947 נעצר סבי על ידי הבריטים ונכלא בכלא לטרון עם רבים מתושבי הארץ בחשד לחברות ופעילות מחתרתית כנגד הבריטים. למזלו לאחר זמן מה הבריטים שחררו אותו לחופשי. 

 

באחד מהימים של שנת 1947 יצא סבא חיים עם חבריו לטיול ערב בחוצות פתח תקווה וברחוב חובבי ציון ממש מול בית הכנסת הגדול הבחין למזלו הרב בנערה יפת מראה אשר טיילה עם חברותיה, הייתה זאת מזל לבית מזרחי. מזל מזרחי, אשר בסופו של דבר נענתה לחיזוריו של סבא והעדיפה אותו על פני אחרים. בשנת 1949 נישאו השניים במזל טוב. הם הקימו את ביתם בפתח תקווה ונולדו להם שלושה ילדים: דודיק, דורית ואסנת הלא היא אמי.  

 

41 שנים לאחר שובו מאיטליה בקיץ של שנת 1986 כשהוא כבר בן 60  חזר סבא עם כמה מבני משפחתו לאיטליה. היה זה טיול מאוד מרגש עבור סבא אשר זכה לחזור ולבקר ברבים מהמקומות בהם שירת בתקופת המלחמה. אחד המקומות אליהם רצה סבא מאוד לחזור ולבקר היה כפר קטן באזור נאפולי ליד העיר נולה ואשר שימש באותם ימים של המלחמה למשך מספר חודשים כבסיסם הצבאי. הבעיה הייתה שסבא לא כל כך זכר את שם המקום וגם לא את שם המשפחה אשר עמה התיידד בתקופת המלחמה ואותה רצה מאוד לבקר.

 

כל אשר זכר סבא היה השם המעורפל "סד איטליאנו" ואולם המקום לא נמצא כלל וכלל במפות כל שהן.בסופו של דבר ולאחר חיפושים  ובעזרתו של דודיק ועם הרבה מזל עלה בידם לאתר כפר איטלקי בשם "סן ויטליאנו". שם הכפר הזכיר במעט את אשר זכר סבא. 

 

את המשכו של הסיפור שמעתי ישירות מפיו של דודיק דודי אשר ליווה את סבא חיים במסעו באיטליה. "נכנסנו בנסיעה איטית לכפר, עם כניסתנו זיהה סבא את בית הספר הישן של הכפר אשר שימש אותם כמפקדה וכבסיס יציאה לפעילות בסביבה. יעצתי לסבא להמשיך בהליכה דרך סמטאות הכפר ולנסות למצוא את בית המשפחה אשר אותה חיפש בעזרת התושבים המקומיים. תוך כדי הליכתנו פגשנו מספר תושבים מקומיים. סבא חיים אשר דיבר איטלקית שאל אותם על משפחה שבעבר היה ברשותם בית חרושת לסבון ואמנם כולם זכרו את משפחת נארדי. עד מהרה הגענו לבית המשפחה. בני המשפחה קיבלו אותנו בחמימות ובסבר פנים יפות האופיינית לבני דרום איטליה למרות שבתחילה לא הבינו כלל וכלל את פשר "הפלישה" לביתם.

 

נכנסנו לחדר האורחים והשיחה החלה להתגלגל וכשסבא חיים אמר שאנחנו כולנו מישראל לרגע הושלך הס בחדר. מר נארדי החליף צבעים עיניו נפערו לרווחה בתדהמה ולאחר כמה שניות הביט בסבא חיים ואמר "אתה חיים מישראל".

 

זה היה רגע מאוד מרגש, לאחר כארבעים שנה מר נארדי אשר בתקופת המלחמה היה ילד כבן עשר, הצליח לזהות את סבא חיים אשר נוהג היה לבקר בביתם ולספק להם מים, מצרכי מזון וממתקים לילדים. "שוב שיחק המזל לסבא חיים אשר במקרה וללא כל תכנון מוקדם הצליח למצוא ידידים מתקופת מלחמת העולם השנייה באיטליה.

 

עבור סבא היה זה טיול חוויתי ובלתי נשכח אשר נחרט בזיכרונו עד סוף ימיו. עבורי יש בסיפור הזה  מעין "סגירת מעגל". כפי שציינתי בתחילת הסיפור לא זכיתי להכיר את סבא חיים שלי אך זכיתי להיות התינוקת האחרונה אותה החזיק הוא על ידיו, ובכך  שיחק גם לי המזל.