מאגר סיפורי מורשת

שמי שרי אילן, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי, להלן סיפורי: נולדתי בשנת 1953 בבית יולדות בפ"ת, אשר לימים הפך להיות בית חולים השרון.

אבי אליהו גלעד עלה מפולין עם הוריו ו-3 אחיו בשנת 1932 ולימים עיברת את שם משפחתו, מיעקובוביץ לגלעד. המשפחה האמידה סבלה מאנטישמיות וסבתי, רחל, שהייתה ציונית גדולה דחקה בנחישות בסבי חיים לעלות לפלשתינה ובכך הצילה את משפחתה משואה. אמי רות ליפשיץ נולדה בתל אביב בשנת 1927 יחד עם אחיותיה ואחיה.

המשפחה עסקה במקצועות הטקסטיל ולימים הקים אבי מפעל לייצור בגדי ילדים ונוער בשם "גיל-טקס", שהיה מבין הראשונים בת"א. שמו יצא למרחוק בזכות טיב ואיכות מוצריו ושועי הארץ רכשו לילדיהם את תוצרתו. אבי, אליהו הכיר את אמי, רות לבית ליפשיץ, בת"א בתקופת המנדט הבריטי והם נישאו בשנת 1945 על גג בית הוריה, שפרה וישראל בת"א. במלחמת השחרור עזב את הבית לתקופה ארוכה בהשאירו אחריו את אמי, שהייתה כבר אם לתינוקת בת שנה, לדאוג גם לפרנסה.

אבי נלחם בגזרת ניצנים-חלץ-גבעה 69 ונפצע קשה בקרבות עם הפולש המצרי. ימים רבים חיפשה אמי את שמו ברשימות הנפגעים בחשש גדול לחייו. אני זוכרת משפט שהיה שגור בפיה: "נשפך דם יצא נפט", שכן מאגר הנפט הראשון שנגלה בארץ בשנת 1955 היה בחלץ. אבי נלחם גם במלחמת קדש, ההתשה וששת הימים. הוא נפטר בהיותו בן 55 בלבד, בהותירו את אמי, שתבדל לחיים ארוכים, והיום היא בת 91.

שפרה וישראל ליפשיץ, הורי אמי רות, עלו מרוסיה בעלייה השנייה, בעקבות פוגרומים ביהודי רוסיה והקמת אגודות כמו ביל"ו: בית יעקב לכו ונלכה. סבתי שפרה הייתה מהבילויים ומשפחתה התיישבה באזור חדרה וזיכרון יעקב והייתה ממקימי ישובים אלה. הם ייבשו ביצות ונלחמו בקדחת/מלריה, ששרצה בארץ וגבתה קרבנות רבים. בין קרבנות אלה נמנו גם בני משפחת סבתי הקבורים בית הקברות  בזיכרון יעקב ביניהם גם ילדים. סבי ישראל ברח מרוסיה בהתקרב גיל גיוסו לצבא שם ונסע לארגנטינה, שם למד הנדסת אינסטלציה ומשם הגיע לישראל.

הימים, ימי מלחמת העולם הראשונה, בארץ שלטו הטורקים, שציוו על גירוש יהודים מאזור המרכז, בטענה שקיים חשש מבגידת יהודים וחבירתם לאויביהם. סבי וסבתי ירדו מצרימה ושם הכירו, כשסבי אלמן ואב לשני בנים. בעבור הזעם הם חזרו לתל אביב, הולידו את אמי רות וארבעה ילדים נוספים.

אחיה הצעיר של אמי, דודי, זלמן ליפשיץ היה רק בן 17, בהעלימו את גילו, כדי להצטרף לשורות האצ"ל. הוא נהרג בפעולת פריצת כלא עכו, באמצעותה היו אמורים לשחרר את חבריהם למחתרת, שנאסרו על ידי הבריטים ונידונו למוות.

בהיותי תלמידה, הייתי אחת הילדות הבודדות בכיתה שהייתה לה סבתא והתגאיתי בכך מאד. עד היום אני מתרפקת על זיכרונות ביקוריה מידי יום ראשון, כשציפיתי לסיום הלימודים על מנת לרוץ הביתה וליפול לתוך חיבוקיה. את מנהגה, להושיבני על בירכיה ולקלוע לי צמות אני ממשיכה עם נכדותיי.

ואני, "רק על עצמי לספר ידעתי": גדלתי ברמת- גן, בבית עם גינה ועצי פרי : בננה, תפוח עץ, שזיף אדום וצהוב, אנונה, שסק ואפרסק. כשעברנו לבת ים בהיותי בת 11, היה נראה לי משונה לקנות פירות בחנות.  בסיימי את בית הספר היסודי העדפתי להמשיך לימודי בבי"ס חקלאי, במסגרת פנימייה ב"כפר סילבר". הייתה זו פינה ירוקה ומטופחת, שהציעה צורת חיים ולימודים שעניינה אותי. בנוסף למקצועות הליבה, עבדתי ולמדתי רפת, מכוורת, גדולי שדה ומטעים בשילוב חיי חברה עשירים ומגוונים, שחלקם נמשך עד היום. שם גם פגשתי, בפעם הראשונה, בפסיפס המדהים של החברה הישראלית.

סיפור פיקנטי מתקופה זו: במסגרת עבודתי במכוורת הייתי ממונה על העברת מזון מלכות לשאח הפרסי ולנסיכה סוראייה דרך אגודת האיכרים בת"א. קשה לדמיין כי אז היו יחסי ישראל-אירן ידידותיים ביותר. כל פעם שיצאתי הביתה מבי"ס הייתי עוצרת בדרך, בת"א כדי לסדר את משלוח מזון המלכות לשאח.

בסיום לימודיי התגייסתי לצה"ל ושרתי בנח"ל, שם הכרתי את אבי ונישאנו.

.אבי, סבו של אריאל, שירת בצה״ל כקצין בסדיר והגיע עד לדרגת סגן אלוף כמג״ד במילואים, נפצע במלחמת לבנון הראשונה.

יחד הקמנו משפחה וילדנו בת ושני בנים. יש לנו שמונה נכדים, שאריאל הוא השני מבניהם. משפחתי ממלאה אותי בגאווה ובאושר גדול.

מאז ומתמיד עניינו אותי התנסויות חדשות וכך נעניתי להצעה להשתלב בחבורה שהעלתה מחזמר, היה זה בתקופת מלחמת המפרץ. החזרות וההופעות נערכו תחת אזעקות ונפילת טילים.

כמו כן, הצטרפתי לאחד ממסעות "מלכת המדבר", מסע נשים מאתגר. כאן פגשתי שוב בפסיפס המגוון המרכיב את החברה הישראלית. הכרתי מקרוב בעובדה כי כולנו דומים כשמפשילים מאתנו את ה"פאסון" – כולנו אחד, ורב המשותף על השונה.

בסמוך לסיום קורס מלווי קבוצות לחו"ל, עם חתימת הסכם השלום עם ירדן, הוזמנו, קבוצת מדריכים, מטעם משרד התיירות הירדני, לסיור בממלכה ההאשמית. כך הייתי בין הנכנסים הראשונים, בעלי דרכון ישראלי, לירדן.

אני זוכרת את עצמי, מאז ומתמיד לומדת. בקורסים שונים, בלימודי תעודה ועד להחלטה למסד לימודיי בתואר אקדמאי וכך לקראת גיל חמישים, כסבתא הגשמתי עוד חלום והשלמתי תואר ביחסים בינלאומיים.

במשך השנים עסקתי במספר משרות: בנקאות, שיווק ופרסום, אדמיניסטרציה, הדרכה ועוד. את שנות עבודותיי, במשרה מלאה, החלטתי לסיים ביציאה ל"פנסיה מוקדמת" וליהנות מנכדיי כל עוד כוחי במותניי. עד מהרה התמלאו ימיי בעיסוקים רבים, ביניהם גם שהייה עם שמונת נכדיי, התנדבות בקהילה ועם סטודנטיות, ספורט והמשך לימודים שונים.

הזוית האישית

סבתא שרי: אומר כי חשוב מאוד לחקור ולדעת את שורשינו ואת עברנו, זוהי זהותנו ומקור השתייכותנו החשובה כל כך לבסיס הנפש והאישיות. ההיסטוריה של עמנו שזורה ביריעת סיפור משפחתנו ומשתלבת גם בין סיפורי משפחות יהודים נוספות מכל קצות העולם. קיבוצם וחיבורם, גם במסגרת תכנית "הקשר הרב דורי", מספרים את סיפור עמנו וארצנו. במסגרת "הקשר הרב דורי", אני חווה התרגשות גדולה מההזדמנות לשתף את נכדי אריאל בחוויותיי מתקופות שעברו ולא יחזרו, מהאפשרות לתת לדור הצעיר טעימה מאווירה והלכי רוח שהיו פה פעם.

הנכד אריאל: לדעתי חיי סבתי היו מאוד מעניינים. אני מרגיש שיהיה מאוד כיף, שאני מגלה על סבתי דברים חדשים שלא ידעתי לפני כן. עם סיום עבודתנו זו גיליתי דברים חדשים לגבי סבתי ומה היה באותם שנים במשפחה שלי, כמו למשל הדוד של סבתי זלמן ליפשיץ ופעולתו למען הקמת המדינה, ואבא של סבתי הלוחם במלחמות ישראל.