מאגר סיפורי מורשת

שמי מיכל, נולדתי בקהיר במרץ 1951 להורי רוברט ולורה סימסולו, אחות לגלעד (אחי הבכור). הורי אבי היו אלגרה ואברהם סימסולו. הורי אמי היו רגינה ויצחק חודרה. בילדותי ועד שמלאו לי חמש עשרה שנים גרו אתנו באותה דירה סבי וסבתי (הורי אמי). להם הייתה נוכחות משמעותית בחיי בתקופת ילדותי ובנעורי. במצרים סבתי היתה עקרת בית ואילו סבי היה קופאי בכל בו סיקורל (בבעלות יהודית). בשנות ילדותי בארץ אני זוכרת שביליתי את שעות אחר הצהריים והערב עם סבא וסבתא בטיולים לגינה ובילוי בקולנוע מידי פעם. הייתי מבלה שעות ארוכות עם סבתי במטבח בזמן שבישלה לכול המשפחה.

הזיכרונות מהחיים במצרים מועטים ומעורפלים. משפחתי ניהלה אורח חיים אירופאי עם קשר לתרבות הצרפתית. עד היום שנסונים צרפתיים אהובים עלי במיוחד. אמי נהגה להשמיע לי אותם בילדותי ולספר לי על אדית פיאף, שרל אזנבור, אנריקו מסיאס ואחרים. אני זוכרת שגרנו בדירה מרווחת יחד עם סבי וסבתי (הורי אמי), בבית הייתה לי מטפלת אישית אך גם ביקרתי בגן ילדים.

בעבר התקיימה במצרים קהילה יהודית מפוארת. במהלך שנות החמישים חל מהפך ביחס ליהודים. החלו רדיפות אחריהם בעקבות עלייתו לשלטון של גמאל עבדל נאצר. לאחר מכן פרצה מלחמת סיני באוקטובר 1956 בעקבותיה גורשו יהודי מצרים. אבי נלקח למחנה מעצר ובפעם הבאה שראיתי אותו זה היה על סיפון האוניה שבה הפלגנו לאיטליה. מההפלגה אני זוכרת עומס רב של נוסעים שסבלו ממחלת ים.

עליתי ארצה עם משפחתי בינואר 1957 כשהייתי כמעט בת שש. בעלייתי אני ומשפחתי ידענו רק ערבית וצרפתית. כשהגענו לנמל חיפה קיבלו את פנינו דודי דב סימסולו ז"ל ואשתו זהבה (שתבדל לחיים ארוכים). דודה זהבה ידעה לדבר רק עברית ובולגרית. הייתי ילדה קטנה והיא בהתלהבות חיבקה אותי ואמרה כמה פעמים "מותק" "מותק" ! אמא שלי ידעה רק ערבית וצרפתית והזדעזעה ולא הבינה למה היא אומרת כך. מותק בערבית זה הלוואי שתמותי!

בארץ החיים מן הסתם קיבלו תפנית חדה עבור הורי. אך עלי השינוי עבר בצורה חלקה למדי. בגיל שש הלכתי לגן חובה בשליש האחרון של השנה ובגיל שש וחצי כבר עליתי לכיתה א' והשתלבתי ללא קשיים. אבי כמו רבים מבני תקופתו לא זכה לרכוש השכלה גבוהה. כבוגר בית ספר מקצועי בלבד נאלץ להיכנס לעולם העבודה בגיל צעיר במיוחד אך תודות לכישרונותיו הרבים וסקרנותו רכש ידע והשכלה רחבים ביותר והפך לאדם מבריק ששלט בנוסף לכך בשפות רבות.

לאחר 7 שנים מעלייתנו ארצה החל אבי להתעניין בעבודה בחו"ל ואחרי 3 שנים נוספות מצא עבודה בחוף השנהב. במחצית  1968 עברנו הורי ואני לגור שם ואחי שהיה במהלך שירותו הצבאי נישאר לבד בארץ. אבא התמנה למנהל כספים בחברה ישראלית שעסקה בהדרכת  המקומיים בתחום החקלאות. בחוף השנהב למדתי בבית ספר תיכון צרפתי בו נתקלתי בהתחלה בקשיים בגלל מכשול השפה אך בסופו של דבר הקושי השתלם מאחר והעמקתי את ידיעותיי בצרפתית וביוני 1971 עברתי בהצלחה את בחינות הבגרות. בתקופת שהותי בחוף השנהב החוגים החברתיים להם השתייכתי היו הן מהקהילה הישראלית שם (לא היו הרבה בני גילי) והן מהחברה הצרפתית מבית הספר התיכון בו למדתי. תקופה זו זכורה לי כתקופה נעימה וכיפית. לקראת סיום עבודתו בחוף השנהב זכה אבי לעיטור כבוד משר החקלאות השנהבי על תרומתו ופועלו.

לאחר מכן המשיך אבא לעבוד באפריקה בחברות זרות בסנגל ובזאיר.   לבסוף התקבל לעבודה בבנק העולמי בוושינגטון – משרה שהייתה שיא הקריירה שלו.

עם סיום לימודי בתיכון בחוף השנהב חזרתי ארצה. בזמן שחברי התחילו להשתחרר מהצבא ולצאת (חלקם) לטיול אחרי צבא התגייסתי לצה"ל גיוס מאוחר בגיל עשרים. עכשיו הגיע תורי להיות חיילת בודדה (כמו אחי לפני). לא במקרה כנראה שירתי ביחידה לקשרי חוץ וסיוע במשרד הביטחון – יחידה שרכזה את פעילות המשלחות הישראליות באפריקה. המשפחה שלנו הייתה בשלב זה מפוזרת ומפוצלת. שיא השיאים מבחינה זו היה ערב פסח אחד (בשנת 1974 או 1975) בו שהו אחי ומשפחתו הצעירה בטוקיו לשם נשלח בשליחות משרד החוץ, אמא הייתה בבריסל, אבא נאלץ לטוס לוושינגטון לפגישות עבודה ואני הייתי לבדי בארץ. משפחה מפוזרת בארבע כנפות תבל!

עם סיום הלימודים שלי לתואר ראשון בספרות אנגלית וצרפתית הייתי אמורה לעזוב את הארץ ולהצטרף להורים שלי שגרו אז בוושינגטון. כרטיס טיסה חיכה לי בסוכנות נסיעות והייתי צריכה להחליט על תאריך. הייתי אמורה לגור שם דרך קבע וללמוד בבית ספר למתורגמנים. אז בדיוק פגשתי את דוד (בעלי לעתיד) ובמקום לעזוב את הארץ ולהמשיך לנדוד בעולם (כמו הורי) נשארתי בארץ והקמתי משפחה. הורי הגיעו מחו"ל לחתונתנו ושוב המשיכו במסעותיהם עד פרישתו הסופית של אבי מעבודתו בבנק העולמי ב-1985. אז שבו אף הם לארץ להזדקן ליד ילדיהם ונכדיהם.

לבעלי ולי נולדו שלושה ילדים: שרית, עודד ויוני. שלושתם משכילים ומוכשרים. הילדים למדו וגדלו באותה סביבה עד סוף התיכון שלהם. העדפנו לוותר גם על מעבר למקום אחר בארץ כדי לא לכפות עליהם את השינוי. שרית: נשואה לאורן בעלה שניהם מהנדסים במקצועם ולהם שלושה ילדים  הודיה, תהילה ואמיתי. עודד: בעל תואר שני במנהל עסקים עוסק בתחום השיווק. יוני: מסיים תואר שני בפיזיקה במכון וייצמן. מה שהכי חשוב בעיני זו העובדה שאנחנו כאן ביחד. נפגשים לארוחה משפחתית כמעט כל שבוע וכמובן בחגי ישראל.

עם הנכדים בעלי ואני נפגשים עתה לאחר פרישתנו לגמלאות לפחות פעמיים בשבוע אחר הצהריים. משתדלים להיות משפחה מאוחדת. אמנם לא גדלתי בבית מאוד ציוני או מסורתי אבל כנראה שהשיוך לישראל ולעם היהודי הוא בגנים שלנו וכמו שאומר השיר "אין לי ארץ אחרת…".

אין לי ארץ אחרת – גלי עטרי

הזוית האישית

הודיה: היה לי מאוד כיף לכתוב עם סבתי את הסיפור נהנתי מאוד ולמדתי לעומק את סיפורו של סבתי. חוויה זו קישרה אותי לסבתי ולמדה אותי.

סבתא מיכל: נהנתי מאוד מהזדמנות לעבודה משותפת רק עם הודיה מצד אחד, מצד שני מצאתי את עצמי נוברת ונזכרת בדברים מהעבר מה שהיווה תהליך מענין ומאתגר עבורי.