מאגר סיפורי מורשת

שמי אורי, אני משתתף השנה בתכנת הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת את סבי, גבריאל בר גיורא, ומעלה את סיפורו אל מאגר המורשת של התכנית.

סבא רבא שלי היה אמנון בר גיורא. הוא עלה לארץ בעליית הנוער מגרמניה, בשנת 1936, בהיותו בן 13, והגיע עם הנוער לקיבוץ בית זרע שבעמק הירדן. בין שאר הדברים שלמד בקיבוץ, מעבר לנושאים החקלאים – הוא השתלם בחשמל ואלקטרוניקה וכך הגיע בגיל 16-17 להשתלם באלחוט. הוא למד את שפת המורס, שפת סימנים המועברים על ידי אותות אלקטרונים הנקראים: "נקודה וקו", כך לכל אות יש סימן ייחודי משלה, לדוגמה השם גבי כתוב: "–.,-…,..". השם של אורי במורס כתוב: ".-,.,.-.,..".

מידע מויקיפדיה: " שירות הקשר ב"הגנה" הוקם ב־1937, וכבר באותה שנה נערך קורס אלחוטני מורס ראשון. אז פעלו בארץ ישראל, תחת המנדט הבריטי, 12 תחנות שידור מחתרתיות." בתקופה הזו שלטו הבריטים בארץ בשלטון צבאי שנקרא: "המנדט". הבריטים לא אפשרו לישראלים שלפני הקמת המדינה, לקיים צבא, לקיים מערכת קשר או אפילו שידורי רדיו ציבוריים.

סבא אמנון גוייס לפלמ"ח (פלוגות המחץ, שהיו הגוף הלוחם) של ההגנה, בתור אלחוטן. במהרה הוא קודם להיות מדריך אלחוט, זה כלל לימוד של חניכים, תקשורת במורס וגם תפעול, תיקון, פירוק והרכבה של מכשירי קשר. בהמשך היה קצין הקשר של הגדוד הראשון ואחר כך קצין הקשר של חטיבת "יפתח".

סבא אמנון הקים בסתר בגליל את תחנת הרדיו הציבורי הישראלית הראשונה, שהוסתרה ברפת של קיבוץ איילת השחר ושידרה בכל יום שידורים שכללו חדשות ופריסות שלום לחיילים ולמשפחות מהחיילים. קראו לתחנה קול הגליל. הבריטים ניסו בכל כוחם לאתר את התחנה כדי לסגור אותה, אבל מכיוון שהיא הוסתרה ברפת, ומכשיר השידור היה בתוך "קוביית בטון" במרכז השטח של הרפת, קבור היטב בבוץ ובצואה של פרות, זה מנע מהבריטים להתקרב אליה והתחנה שרדה את כל החיפושים והמשיכה לשדר עד ואחרי קום המדינה. כיום במוזיאון של קיבוץ איילת השחר תוכלו למצוא שיחזור של התחנה המשמיע גם פס קול אמיתי.

סבא אמנון הקים את רשת הקשר האלחוטי שחיברה את כל יישובי הגליל, ואת יחידות הפלמ"ח וההגנה שפעלו סביבם ולצורך הגנתם, כך גם ליוו שיירות של הסעות ושל אספקה, ובכל שיירה היה מוחבא (קראו לזה "מוסלק") מכשיר אמיתי. כדי לבלבל את הבריטים שעצרו את השיירות כדי להחרים נשק ומכשירי קשר, הרכיבו לכל המשאיות אנטנות, גם שלא היה בהם כלום – ככה הבריטים התעייפו מלחפש בכל משאית.

גם שאר הסבים רבא והסבתות רבתא שלי שירתו כולם בחטיבת "יפתח". סבתא רבתא צופיה הייתה אלחוטאית ורוב הזמן שירתה לצידו של בעלה, סבא אמנון. סבא ישראל וסבתא רבקה היו לוחמים בגדוד הראשון של הפלמ"ח שהיה גם הגדוד הראשון של חטיבת יפתח. על שמם קראו לדוד שלי בשם "יפתח". כבר בשנת 1944, בהיותו בן 16, הצטרף סבא אמנון לחובבי הרדיו והקים תחנת חובבים, הוא קיבל את אות הקריאה 4X4DF והיה מבין ראשוני חובבי הרדיו בישראל.

לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, נזקקו הבריטים לסיוע באלחוט ופנו לעזרת ההגנה. סבא אמנון, שמצד אחד היה בכלל מבוקש על ידי הבריטים, "נודב" לסייע וקיבל מעמד של מדריך אלחוט בצבא הבריטי, כך גם הגיע למצרים, שם אימן פרטיזנים באלחוט, על מנת שאלו יוצנחו בעורף הצבא הגרמני ויגרמו לו לחבלות.

בתקופת ההעפלה הבלתי מורשית, החדירו ההגנה והפלמ"ח באמצעות הפלי"ם (הפלוגה הימית) עולים מכל קצווי אירופה מתחת לאפם של הבריטים שניסו למנוע זאת בכל מחיר. כל האוניות צוידו באלחוט ובאלחוטנים אשר נקראו "הגדעונים". אודות "הגדעונים" כדאי לכם לקרוא בנפרד.

עם פרוץ מלחמת העצמאות לאחר הכרזת המדינה, כאשר כל מדינות ערב הסובבות אותנו הסתערו על ישראל הקטנה מכל הכיוונים, אפשרה מערכת האלחוט שהקימה ההגנה לצבא ההגנה הצעיר של ישראל לשלוט בכוחותיו הפזורים בכל המדינה. השליטה הזאת באמצעות האלחוט היוותה ללא ספק כלי חשוב מאוד ביכולת של הצבא לנצח.

הזוית האישית

אורי הנכד המתעד: היה לי מעניין מאוד לשמוע שלסבא שלי יש סיפור שממש מספר על סבא רבא שלי ועל פעולות המשפחה למען המדינה.