מאגר סיפורי מורשת

שלום שמי הוא מוריס אוחיון, נולדתי בתאריך 1939.2.20 לאלברט וביבי אוחיון בעיר אגאדיר מרוקו.

תקופה רבה מימי ילדותי מרוקו הייתה קולוניה צרפתית תחת שלטונו של הסולטאן מוחמד החמישי, ואגאדיר באותה התקופה הייתה עיר קטנה ובקושי מיושבת, לעומת העיר היום שמונה כ 600 אלף איש ומשמשת כאחת מערי הדיג והתיירות הגדולים במרוקו. השכונה שבה גדלתי הייתה שכונה קטנה ולכן כולנו בשכונה הכרנו אחד את השני טוב מאוד. בשכונה אהבתי לעשות מעשי קונדס, לשחק בכדורגל יחד עם החברים שלי ולאכול בשבת חמין של אימא. בנוסף ללימודים רגילים, הלכתי לישיבה שם למדתי עברית ולהתפלל.

אחרי הקמתה של מדינת ישראל נוצר מתח בינינו (היהודים) לערבים בעיר ובמדינה.

המתח הוביל לזה שבשנת 1956 הממשל המרוקאי חסם מיהודים את האפשרות לעלות ממרוקו לארץ ישראל. באותה השנה בעודי בן 17 יצאתי החוצה עם ידידה, אחרי שהסתובבנו בחוץ, היא הובילה אותי בסתר לחדר בו היו אנשי מחתרת, שסיפרו לי על קיומה של מחתרת יהודית במרוקו. הם הסבירו לי, שהמחתרת נוסדה עקב הגבלת היהודים המרוקאים מלעלות לארץ. הם שאלו אותי אם אני מעוניין להתגייס למחתרת ולעזור להבריח יהודים ממרוקו ארצה, כמובן שהסכמתי ואחרי אותו יום התחלתי את שירותי במחתרת.

במחתרת פעלנו בצורה מאוד מקצועית בגלל ששיתפנו פעולה עם המוסד. המוסד עזר לנו מאוד לבצע את המשימות שלנו ולאמן את פעילי המחתרת באימונים מקצועיים. כחלק מפעילותי במחתרת הייתי אחראי על כיתה והיה עלי להסביר להם איך להעביר מודיעין בצורה חשאית. במחרת השתמשנו בהרבה שיטות כדי להעביר ידיעות מודיעיניות ממקום למקום בצורה חשאית, למשל: היינו הולכים לבית קפה, כל אחד עם עיתון, כאשר בעיתון אחד יש מידע מודיעיני ובזמן שאף אחד לא הסתכל החלפנו בין העיתונים. עוד שיטה הייתה: לדמות כאילו אנחנו במפגש חברים ושאנחנו הולכים לשחק קלפים בדירה של חבר וכאשר היינו מגיעים לדירה היינו מעבירים את המידע.

כמה שנים אחרי שהתגייסתי למחתרת קרה אסון, זה היה בליל 29 בפברואר שנת 1960. באותו הלילה התחילה באגאדיר רעידת אדמה חזקה מאוד, הרעידה הייתה בעוצמה הכי חזקה שהייתה אי פעם במרוקו עד לאותה תקופה. אני ומשפחתי הצלחנו להינצל בנס, אבל ביום שלמחרת לא נשאר כמעט שום דבר מהעיר. בגלל שאגאדיר הייתה עיר חוף, אף אחד מהבתים לא היה בנוי בצורה מותאמת לרעידת אדמה וכמעט כל הבתים בעיר נהרסו, כולל הבית שלי. כל הרכוש שהיה לי ולמשפחתי הלך לאבדון. בנוסף להרס העצום שרעידת האדמה גרמה למבנים בעיר, היא גם הובילה לנפגעים והרוגים רבים. כ- 20 אלף איש, שאז היו שליש מכל אוכלוסיית אגאדיר נהרגו באסון. בין ההרוגים  היו גם כמה מחברי ומבני משפחתי, דוד שלי וכל משפחתו נספו באסון. אני ומשפחתי נשארנו תקועים בהריסות במשך כמה ימים עד שהגיעו כוחות חילוץ והוציאו אותנו מהעיר. לאחר האסון, ממשלת מרוקו שיטחה את כל העיר והתחילה לבנות את העיר מחדש ואנחנו קיבלנו מהמדינה בית חדש בבעיר קזבלנקה, שם המשכתי את פעילותי במחתרת בתפקיד אבטחת חופים.

האנדרטה לזכר הנספים ברעש האדמה באגאדיר

העבודה שלי באבטחת חופים הייתה לעזור להבריח את התושבים יהודים לספינות, כדי שיוכלו להעלות לישראל. הייתי אחראי לוודא ש"האזור נקי" ואין אף אחד באזור. בזמן שנוסעים שהברחנו עלו לספינות, אבטחתי את החופים, כדי לוודא שאף אחד לא יגיע. בינואר בשנת 1961, שנה לאחר תחילת שירותי באבטחת החופים, הייתה לנו משימה להבריח כ – 44 נוסעים יהודים לספינת דיג בשם אגוז.

הספינה הייתה אמורה להביא את הנוסעים לגיברלטר ומשם לארץ ישראל. עזרתי לנוסעים לעלות על סירות עץ קטנות ומשם הם שטו ועלו לספינת הדיג. אחרי שכולם עלו על הספינה, הם יצאו מהחוף בהצלחה, אך באותו היום הייתה סופה מאוד חזקה ובאמצע הדרך לגיברלטר הספינה טבעה ואיתה כל 44 הנוסעים. כאשר ממשלת מרוקו הבינה מה קרה באסון הזה נוצרה מהומה גדולה.

המהומה הפכה אותנו לגלויים וגרמה למעצר של הרבה פעילי מחתרת, אבל למרות האירוע הזה אנחנו הצלחנו להמשיך את הפעילות שלנו ועזרנו לעוד כ 80 אלף יהודי מרוקו לעלות ארצה.

בשנת 1965, אחרי תשע שנות פעילות, המחתרת נסגרה סופית, אחרי שהיהודים הורשו לעלות ארצה בצורה חוקית.

שנתיים לאחר סגירת המחתרת אני ואשתי אסתר החלטנו שאנחנו רוצים לעזוב את מרוקו. לאשתי הייתה משפחה בצרפת, לכן החלטנו לעזוב לצרפת. נשארנו בצרפת עד 1971. בהיותי בצרפת עבדתי בעיבוד שבבים ובזמני הפנוי שיחקתי כדורגל בקבוצה תחת המספר 7.

בשנת 1971 עליתי לישראל  לעיר גדרה, בה אני גר עד היום. אחרי שעליתי המשכתי לשחק כדורגל בראשון לציון תחת המספר 7 ואפילו הצלחנו לזכות בגביע פעם אחת.

היום אני חי בגדרה ואני ממשיך להיות פעיל. בשנת 2018 עזרתי להקים באשדוד אנדרטה לזכר הנספים ברעש האדמה באגאדיר. כאשר שתי הקשתות מסמנות התחדשות אחרי היפוך, המדרגות מסמנות את מדרגות כניסה לעיר, שהם אחד מהדברים היחידים שנשארו אחרי רעידת האדמה והכיפה הירוקה מסמלת איך אחרי שיטוח העיר, הצמחיה התחילה לגדול שם מחדש.

הפרויקט האחרון שעבדתי עליו לאחרונה הוא פרויקט בו קיבלנו גן נטוש ולא משומש מהעירייה ואחרי הרבה עבודה קשה הפכנו את המקום לבית כנסת פעיל.

הזוית האישית

מוריס אוחיון: הייתה לי הרגשה טובה, שנער צעיר התעניין בסיפור חיים שלי, וחשתי את ההתלהבות שלו. העבודה האינטנסיבית איתו במהלך תקופה, הביאו אותי לסדר את הקורות אותי בחיים ולהסתכל על זה בפרספקטיבה שתרמה לי מאד.

יונתן בוקלן: היה לי ממש מהנה לעבוד עם מוריס במפגשים ובקשר במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי ולשמוע את הסיפור המרתק שלו על פעילותו במחתרת ועל חייו בארץ אחרי עלייתו לישראל.