מאגר סיפורי מורשת

אני יחיאל בן יחיא וסעדה ענקי

נולדתי בעיר ענאקה  עיר מולדתם של המשפחה שלי. עד גיל חמש גרנו בעיר זו.  היהודים התמעטו ולא נמצא

מורי ללמד את הילדים לכן היהודים היגרו לערים אחרות מקום שבהם היו מרכזים יהודיים. הורי אף הם עזבו את

עיר מולדתם לעיר בשם ביתבוס. שכרנו דירה וגרנו שם. היו  שם מספר בתי כנסת וחדר ללימוד הילדים.

 

 

 

גרנו שם עד שעלינו ארצה בעליית כנפי נשרים[מרבד הקסמים] בשנת 1948. את הדרך ארצה הלכנו ברגל

חודשים רבים. משפחתי מנתה שבע נפשות, כאשר הילדים הקטנים נישאו על כפיים או על חמורים. תלאות הדרך

היו  קשים וכואבים מאוד/ מתו אנשים רבים בדרך עד שהגענו למחנה עליה.

 

המתנו שם עד בוא שליחי הסוכנות היהודית והם העלונו על המטוסים לארץ ישראל. הגענו למחנה עין שמר .  

כילד נחשפתי למראות קשים של אחרי מלחמת השחרור .מטוסים בוערים כלי מלחמה עם דם ועולים משוטטים

בין ההריסות .עזבנו את עין שמר והועברנו למחנה ראש פינה. במקום הזה נשארנו כמה חודשים. נפגעתי

בתאונת דרכים על ידי אופנוע וטופלתי בבית חולים בעפולה. בתקופה זו אמי ילדה את אחי הקטן ,בן הזקונים,

הנקרא בשם ציון על שם המדינה, לאחר מכם הועברנו למחנה עולים בבית שאן ושוכנו בצריפים מבד. שם גרנו

חצי שנה אח"כ עברנו לרחובות למעברת זרונוגה. גרנו באוהלים.

 

בשנת 1950החורף היה קשה מאוד. האוהלים עפו לשמים מהרוחות העזות, וסבלנו מהקור. תקופה מסוימת לא

היה מספיק אוכל ואנחנו הילדים היינו משוטטים בפרדסים למצוא תפוזים בשביל לאכול או שביקשנו אוכל מאנשי המקום הוותיקים מזרנוגה. בשלב מאוחר יותר הועברנו למקום שנקרא זרנוגה ב' לתוך צריפים מפח. גרנו שם

זמן ממושך .

 

הלכתי לבית ספר שנקרא " תושייה" נכנסתי ישר לכיתה ד'.  הלכתי לבית הספר בלי נעליים ובלי תיק, העיקר

ללכת ללמוד. למרות קשיי השפה והקשיים החברתיים. היינו בכיתה שלושים תלמידים מכל העדות עם הפרש בגילאים. בזכות המורים הנפלאים ידענו לכתוב ולקרוא ואף סיימתי בהצלחה את בית ספר היסודי.  אחרי בית ספר היסודי נרשמתי לישיבת תורה ומלאכה בכפר אברהם. למדתי שם שנתיים ועקב מצוקה משפחתית וחוסר פרנסה נאלצתי לעזוב את הישיבה ולצאת לעבוד, על מנת לפרנס את המשפחה, זאת בגלל שאבי חלה ואושפז בבית

החולים זמן ממושך מאוד.

 

ברצוני לציין שאני נבחרתי מהכיתה ללכת לקורס מכי"ם בגדנ"ע. סיימתי את הקורס בהצלחה. בזמן הזה

התחילה עבודתי החינוכית. ביום הייתי עובד ואחרי הצהריים הייתי מדריך בגדנ"ע, זה נמשך עד שגויסתי לצבא.

 

גויסתי למחנה נח"ל שנקרא מחנה 80. לנחל מוצנח סיימנו את הטירונות, בגלל שתמכתי בהוריי הצבא העדיף לשחרר אותי לבסיס הדרכה בה"ד ארבע, על מנת שאוכל להיות קרוב לבית ולעזור להוריי בפרנסה, במקום

לקבל תמיכה כספית מהצבא.  שירתתי שם עד שחרורי מצה"ל. במילואים הוצבתי ליחידת חרמ"ש, עם יחידה

זאת עברתי את מלחמת ששת הימים, התשה ומלחמת שלום הגליל.  

 

התחלתי לעבוד במסגרות ביום ובלילות השלמתי בגרויות תוך כדי העבודה והלימודים התקבלתי לעבודה

בבית ספר מפתן כמורה למסגרות בשנת 1964. בהמשך השנים כאב צעיר לשני ילדים נרשמתי לסמינר

מורים ולמדתי במשך שלוש שנים. עם סיום ההסמכה המשכתי ללמד ונולדה לי בת. קיבלתי קידום בעבודה

כממלא מקום המנהל.

 

 

 

 

 

בשנת 1972  עברתי משבר גדול בחיי. אחי ציון, בן הזקונים של המשפחה, נהרג במרדף אחרי מחבלים בהר

דוב. מותו של אחי שינה את כל ההתייחסות שלי ושל משפחתי המורחבת לחיים.

אבי ואמי מתו משברון לב, אשתי חלתה ואני הפכתי לתפקד כאב ואם. מקום עבודתי היה לי למשען ותומך

ממנו שאבתי עידוד. מתלמידי, קיבלתי חיזוקים שבזכותם יכולתי להמשיך לתפקד כמורה וכמחנך בבית ספר.

 

בשנת 1992 עברתי משבר נוסף אשתי נפטרה ממחלת אי ספיגת כליות  לאחר שטיפלתי בה במשך 20 שנה

בבתי החולים ובבית על ידי זה שבניתי יחידת טיפול. הקב"ה סייע לי והצלחתי לחתן את ילדי בימים האחרונים של מחלתה של אשתי. אחרי מותה לא יכולתי להישאר יותר בבית.

 

נאלצתי לחפש מקום מגורים אחר על מנת להתחיל את חיי מחדש. ילדי סייעו לי מאוד ותמכו בי.  אחרי מותה

של אשתי נשארתי אלמן במשך עשרים שנה. רק לפני שנתיים התחלתי זוגיות חדשה. ילדי קיבלו אותה בשמחה, בכבוד רב והכל על מי מנוחות.

בשנת  2003 יצאתי לגמלאות  מהעבודה אבל לא מהעשייה החינוכית. אני מכין נערים לבר מצווה ומתנדב

בקפלן. תוך כדי ההתנדבות אני נותן שיעורים בפרשת השבוע . בזמן הפנאי שלי אני עם הנכדים נענה לכל

בקשה של ילדיי לעזרה. עם הזמן הגדיים הפכו לתיישים, חלק מהם כבר התגייסו לצה"ל, הלכו בעקבות דודם

ציון הי"ד והתנדבו ליחידות מובחרות. אחת הנכדות  הספיקה להתחתן ואפילו ללדת לי נין.

אני תפילה שהקב"ה יצליח דרכם ויצליחו בלימודם, יבנו בתים ויגדלו ילדים עפ'י מיטב המסורת המשפחתית

ולתפארת  עם ישראל.