מאגר סיפורי מורשת

שמי משה מוריס אזנקוט, נולדתי ב1956 במוגאדור שבמרוקו.

בשנת תשכ"ג כשהייתי בן שמונה, סיימנו בחסדי השם, שתי כיתות בתלמוד תורה, בעיר מוגאדור שבמרוקו. למדנו היטב את השפה העברית, והגענו בשמחה לארץ ישראל, לעיר עכו, ומיד נכנסנו לבית הספר תלמוד תורה. בבית הספר התחנכנו ולמדנו עם מורים מצוינים, ויראי שמיים שהחדירו בנו את אהבת האדם ואהבת הארץ. במסגרת הלימודים לאחר שעות הצהריים המורה יהודה המסור, ביקש מאתנו שנעזור לעולים חדשים, קריאת ספרונים קצרים, בכדי לשפר את ידיעותיהם בשפה העברית.

כשסיימנו את בית הספר היסודי נשלחנו לישיבת טבריה, למשך שנתיים, ושם התחזקנו באהבת השם, ובאהבת המשנה והגמרא. לצערנו לאחר שנתיים (לאחר כיתה ח') לא היה המשך לישיבה, ונסגרו שתי כיתות. בשנת תשכ"ט 1969, אני וכמה מחברי לכיתה ניגשנו למבחנים לישיבת צפת, וברוך השם התקבלנו.

ראשית חוכמה יראת ה', משפט שהיה שגור בפיו של ראש הישיבה הרב שמואל זצ"ל. בשום מקצוע הוא לא דרש ציון 100, אבל ביראת שמיים דרש. החל מרגע שמתחילה תפילת שחרית ועד רגע שהולכים לישון, הרב הקפיד על אהבת הזולת, יושר המידות ועל האמת. ויושר הלכה למעשה.

שכר הלימוד בישיבה היה מאוד גבוה, בשנת תשל"ב בהיותי נער צעיר בכיתה י"א, אחד מחברי הטובים חלה במחלת השפעת והברונכיט, וכמעט שלושה שבועות ישן בחדרו וקיבל תרופות. מצבו החל להחמיר והרב דאג לקחת את התלמיד לביתו ולהמשיך בטיפול. הרב שמואל הסביר לתלמיד שמאחר ולא למד במשך התקופה, ולא אכל כלום, הישיבה לא הוציאה עליו כספים והרב החזיר לתלמיד את שכר הלימוד של אותו החודש. האם של התלמיד סירבה לקחת את הכסף אבל הרב התעקש להשאיר לה.

וכך היה הרב שמואל זצ"ל. דאגה לתלמיד. תלמיד באחת הכיתות נזקק באופן דחוף לטיפול שיניים. הרב  לקח אותו לכל הטיפולים ומיותר להוסיף שהרב שילם את כל עלות הטיפול. כאשר הורי התלמיד ביקשו לשלם לרב, הוא סירב בכל תוקף, הרב אמר שבמעשים כאלו הוא מבטא את האהבה הגדולה שיש לו לכל תלמיד. ועוד כמו שהקב"ה מרבה לעשות חסדים, יום יום שעה שעה, עם כל אדם, כך אנו מצווים גם כן לנהוג עם בני האדם. כמו שנאמר חסדי השם לא תמו. התודה רבה שאנו אומרים לקב"ה זה לגמול חסד עם הבריות כך הם דברי הרב זצ"ל.

סיום הלימודים בקיץ תשל"ג יוני,1973, היה היום המרגש והעצוב ביותר שהיה לכל תלמיד י"ב. זה היום שאמורים להיפרד מראש הישיבה. לאחר שהרב זצ"ל ידע פחות או יותר, לאן כל בוגר מתכוון ללכת ולהמשיך את לימודיו, הגיע הזמן לומר תודה ולהיפרד מהרב. לאחר המבחן האחרון בגרות במתמטיקה, בזמן שעומד הרב להתחיל לדבר, החלו הדמעות שלו ושל התלמידים לרדת, והוא סיכם בכמה משפטים את החוויה הרוחנית הגדולה שחווינו ,במשך ארבע שנים ביום יום, בשבתות, בראשי חודשים ומסיבות. הרב אמר "לכו בנים שמעו לי יראת השם אלמדכם". הטוב שמך ולך נאה להודות – הרב אומר: "אני מודה להשם יתברך, שזכתה הישיבה לתלמידים מיוחדים כמוכם, אני רואה מול עיני את מעשיכם הטובים את קידוש שם שמים, שקידשתם בכל מקום ומקום גם בישיבה וגם מחוץ לישיבה, ואת ההתנהגות המיוחדת שלכם, בכל רגע ורגע בהיותכם בישיבה, אבל עליכם לדעת שכל מעשה שאתם תעשו, לאחר שתתחילו בחיים החדשים מחוץ לישיבה, תזכרו תמיד סוף מעשה במחשבה תחילה, חשבו על התוצאה שיכולה להיגרם ממעשיכם, וכך תוכלו להציל עצמכם מנפילות גדולות".

תחילת הדרך בהוראה לאחר השירות הצבאי וקורס רבנים צבאיים תשמ"ד

בשנת תשל"ח אוקטובר 1978 המשכתי כמורה בבית ספר יסודי בעכו כיתות ד' ה', לאחר הפסקה של שלוש שנים בהן עשיתי שירות צבאי שירות מהנה ומספק. השנים הראשונות היו מעט קשות, גם לימודים אחר צהריים וגם עבודה בבוקר במשרה מלאה. האהבה הגדולה לתלמידים ומסירות הנפש, הם היו הכוח שלי והפיצוי הגדול על המלאכה הקשה. הדאגה האין סופית לתלמיד החלש, לקדם אותו ולהביא אותו לרמת הכיתה, הן שנתנו לי תחושת סיפוק ושמחה גדולה שאין כדוגמתה.

קבלת דרגה בקורס רבנים צבאיים קיץ 1984

במשך שישים יום השתתפתי בקורס רבנים צבאיים בצריפין קורס קשה פיזית. הרבה אימונים בשילוב שיעורים עיוניים, עד השעות המאוחרות בלילה. ניווט לילה ויום ברגל וברכב. אין ספק שזו הייתה התקופה המאתגרת ביותר, בכל מסגרת צבאית שהייתי. לא מעט סיפרתי לנכדי דוד חי על תקופה זו וכמובן הראיתי לו תמונות מתקופה זו. במסגרת המילואים הייתי רב חטיבה לתקופה של מספר שנים, עד הגיל שנהוג לשחרר ממילואים.

בשנים 1982- 1984 ביקרנו גם בלבנון, כמעט בכל עיר ובכל ישוב במערב ובמזרח, וברוך השם יצאנו משם בריאים ושלמים.

בקיץ שנת תשע"ה – יוני 2015 ברגשי תודה וברכה, כתבתי להנהלת החינוך העצמאי בירושלים, וביקשתי לסיים את עבודתי כמורה ומחנך במשך שלושים ושמונה שנים. הודיתי להם על השכר הטוב ,ועל היחס הנפלא שקיבלתי מהם כל השנים. הודיתי גם למפקחים ולחברי המורים, וברכתי אותם ואיחלתי להם שלא יכשלו חס ושלום, ולא תארע שום דבר תקלה על ידם, ויהי השם יתברך בעזרם כל הימים אמן.

הסיפור הכי משמעותי בחייו של סבא

מהרגע שסבא מוריס עלה לארץ הקודש בשנת תשכ"ג 1963 יום הילולת רבי שמעון בר יוחאי ל"ג בעומר. סבא מספר על שמחה כפולה ומכופלת בה זכה יחד עם כל משפחתו הוריו ואחיו.

סבא רואה קשר מאוד חזק בין התקופה שלפני העלייה לארץ ליום ל"ג בעומר. לפחות עשר פעמים אנשי הסוכנות היהודית ולעיתיים גם אנשי המסגרת, (קבוצת פעילים כנראה אנשי מוסד שפעלו במרוקו)ניסו לבוא לעזרתם.  לפני שניתן ההיתר ליהודי מרוקו לעלות לארץ ישראל, ממשלת מרוקו הערימה קשיים רבים ואסרה על היהודים לעלות לארץ, ולמרות האיסור היו מי שפעלו בסתר, ותוך כדי סיכונים רבים, ומי שנתפס מנסה לברוח ממרוקו או לזייף מסמכי עלייה, יכול היה להישלח לכלא כל חייו בתנאים קשים ביותר במרוקו. סבא מספר אביו זצ"ל רבי שמעון היה מחשובי הקהילה בעיר, ומחזיק בבית הכנסת ובית מדרש על שם הצדיק הגדול דיין העיר מוגאדור, ר' דוד חזן זצ"ל שנפטר לפני מאה ותשעים שנה.

בבית הכנסת התפללו חכמי העיר רבנים ודיינים ושיעורי תורה לא פסקו כל היום. במהלך שעות היום ,לעיתים קרובת ביקרו אנשי המסגרת שקראו לעצמם לעיתים אנשי הסוכנות, והכל כמובן נישמר בסוד גדול. הם לקחו תמונות ופרטים מחלק המתפללים, ובעיקר גברים בגילאים עד 30-35 כנראה כדי שיצטרפו לשירות בצה"ל, וגם כדי לעבוד בבניה ובתשתיות של ארץ ישראל. לפחות עשר פעמים לאחר שהגישו את כל המסמכים והתמונות קיבלו תשובה שלילית מאנשי הסוכנות.

כשסבא היה בגיל חמש הודיעו להם שבעוד שלושה ימים, יבואו לקחת אותם בשתיים לפנות בוקר, לעיר הגדולה קזבלנקה, או לגבול אלג'יר ומשם יבואו לקחת אותם לצרפת ומשם יעלו לארץ ישראל. הם עשו את כל ההכנות בהתרגשות. את הבית הפרטי שלהם הם התכוונו להשאיר לאחד הדודים, אך ברגע האחרון עשרים וארבע שעות לפני היום המיועד לעלייה, הכל בוטל כנראה שמשהו הלשין לשלטונות, והרבה יהודים נלקחו לחקירה, וכמובן הכחישו הכל והסבירו שאין להם שום קשר לעניין. וניצלו במזל.

העלייה לארץ

לאחר כמה זמן קרה הנס, בבוקר אחד הגיע סבא רבא ר' שמעון שמח וצוהל מתפילת השחרית, ובפיו הודעה משמחת ביותר, כי ביום רביעי בלילה נוסעים לארץ ישראל. פחות מארבעה ימים היה לנו כדי להתארגן ולעזוב הכל. סבא מספר שבסוף הבית נמכר לאחד מבני המשפחה. היום המיוחל יום רביעי מגיע כאשר הכל נישאר בבית מלבד בגדים, וכמה חפצים אישיים של כל אחד מבני המשפחה.

השאלות שנשאלו ע"י הילדים וביניהם של סבא שלי: מתי נגיע לישראל? היכן נלמד? כיצד ההורים יתפרנסו? ועוד שאלות רבות כי ידענו על לא מעט קשיים, וגם על מלחמות שהתרחשו בארץ הקודש. אך סבא רבא אמר, כאשר אברהם אבינו עליו השלום נתבקש מאת השם בניסיון הראשון "לך לך מארצך", לא הייתה לו שום כוונה להפיק טובת הנאה מכך, אלא רק לקיים מצוות ה', למרות שהקב"ה מבטיח לאברהם אבינו שההליכה לארץ ישראל היא להנאתו ולטובתו, ובהמשך נאמר: "וילך אברהם כאשר דיבר אליו". סבא רבא סיפר לסבא שלי שמי שמבקש באמת ובתמים לעלות לארץ האבות, צריך להיות מוכן אפילו ללכת אליה ברגל. זו המצווה הראשונה שנצטווה יהודי, מאז ומעולם כי גדולה מצוות ישיבה בארץ ישראל.

השמחה הגדולה של רבי שמעון בר יוחאי בפרסום ספר הזוהר השתלבה בשמחה בהגעה לארץ ישראל. בדומה לסיום כל הסיכונים והצרות מהרומאים, כך הסתיימו כל הפחדים והסיכונים מעצם השהייה במרוקו. תפילותיהם ובקשותיהם של כל יהודי העיר מוגאדור התקבלו, והם לא התייאשו למרות שסבלו מרדיפת הגויים, וזכו בסופו של דבר להיתר ממשלת מרוקו, לעלות לארץ ישראל.

ברור ומובן שהקב"ה הוא אשר פתח להם את הדרך להגיע לכאן, ולזכות לקיים את כל המצוות התלויות בארץ באהבה ובשמחה.

הזווית האישית

דוד חי: החוויה מהעבודה ביחד עם סבא הייתה חוויה חינוכית, ערכית וכיפית, למדתי מכל סיפור חייו מהילדות מהישיבה ומהצבא. התרשמתי מאוד מסיפור העלייה ממרוקו לארץ ישראל, לעזוב ולוותר על הכל במקום כל כך מוכר, והעיקר לעלות לארץ הקודש. מאוד שמחתי להקשיב לסבא לשמוע ולראות תמונות מהעבר, היה מעניין מאוד ושונה מאוד ממה שאנחנו מכירים היום. אני חושב שהתוכנית של הקשר הרב דורי, גורמת לקשר של הנכד לסבא להיות קשר טוב וחזק יותר, וכייף לדעת על השורשים שלך ומהיכן ואיך הכל התחיל. הייתי רוצה להודות לסבא על הזמן הרב שהקדיש לי, בהכנת העבודה המעניינת והמאתגרת, על ששיתף אותי בסיפור חייו האישי והמעניין, אני חושב שסבא שלי הוא אדם מיוחד מאוד, וחכם מאוד, ויש לי הרבה מה ללמוד ממנו בהווה ובעתיד בעזרת השם. אני מאחל לסבא שלי חיים טובים וארוכים, ושימשיך לספר את סיפורו גם לשאר הנכדים, בטוח שהם יאהבו לשמוע כמוני.

סבא מוריס משה: נהנתי מאוד לספר ולשתף את נכדי דוד חי בסיפור חיי, ברגעים המרגשים המשמחים והחשובים שהיו לי, את חוויות הילדות שלי ממרוקו. את התקופה בה למדתי בישיבה וכמובן את תקופת שירותי הצבאי. אני מאוד מודה לרב אביזוהר על הרעיון להשתתף בתוכנית זו וזה מחבר ומחזק מאוד את הקשר של הסבים עם הנכדים. המסר הגדול מכל המפגש המעניין הזה: "שאל אביך ויגידך זקניך ויאמרו לך" חשוב מאוד לבני נוער של דורנו ללמוד ולהקשיב להורים, לסבא ולסבתא, כי הם אשר ילמדו ויקנו ערכים ומידות טובות לבנים ולנכדים.