מאגר סיפורי מורשת

שמי אודיה מקרו, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת את מולו מקרו, אמי, במספרת לי על שורשיי ועל בית ילדותה.

ילדות

כשאמי הייתה בגיל שנה, אימא שלה נפטרה בלידה של האח הקטן שלה. האח שלה גם לא שרד את הלידה. לאחר מכן, אבא שלה והאחים גידלו אותה. אימא מספרת: "אימא שלי נפטרה באתיופיה, אני לא הכרתי אותה. אבא שלי גידל אותנו כמו שצריך. מה שהיינו צריכים קיבלנו ממנו. אבא שלי מת בישראל, הוא היה בן 80 במותו."

לאבא של אימא שלי קראו לו אלמו, הוא היה אבא טוב. הוא היה חקלאי ואימא של אימא שלי (סבתא רבתא) הייתה מכינה אוכל טוב ואישה טובה. היה רצון לעלות לישראל, ונסיונות לעלות. אימא שלי הלכה בהתחלה ברגל לסודן. בחצי הדרך תפסו אותם אנשים רעים, הם לקחו להם את כל הכסף והכניסו אותם למקום סגור. הם היו שם שלושה ימים. לאחר שלושה ימים הם חזרו לאתיופיה, כשאין להם כלום, ללא כספם. הם התחילו הכל מאפס. אחרי כמה שנים התחילו העליות המאורגנות לישראל ואז אימא שלי ואחיה טסו לישראל.

אימא שלי למדה בבית ספר יסודי באתיופיה. המשחקים האהובים עליה היו קפיצה בחבל ומחבואים. היא הייתה משחקת עם החברים והמשפחה כל יום אחרי בית ספר בכפר. אימא שלי הכירה את אבא שלי בעבודה שבה הם עבדו ביחד, הם התחילו לדבר, הוא התחיל איתה. הם יצאו יחד ומשם הכל היסטוריה..

אימא היום גרה בנתניה, יש לה שלושה ילדים, היא נשואה לבעלה ועובדת בבית אבות. יש לי חמישה אחים, אני האחות הקטנה. כל האחים נשואים עם ילדים, כולם מפוזרים בכל הארץ.

מסר לחיים

אימא שלי אוהבת לעזור לאנשים בכל דרך שהיא, גם אם זה בכסף בצדקה וגם אם זה בעזרה לעבור בכביש ועוד. בחרתי במשפט הזה בגלל שאימא שלי באמת נדיבה והיא מביאה לי כל מה שאני מבקשת ממנה, אבל במינון נכון.

הזוית האישית

אודיה: לי ולאימא שלי היה ממש כיף לעבוד ביחד, פתחנו דברים שלא חשבתי שנפתח.

מולו: היה לי ממש כיף לעבוד ביחד עם בתי, שמחתי להנציח את הוריי.