מאגר סיפורי מורשת

שמי מרים ברמץ לבית שרייבר, נולדתי בשנת 1950 בעיר יפו, בת שנייה במשפחה בת חמישה ילדים. אחי המעיר משה אהרון שרייבר ז"ל נולד ילד בריא בשנת 1956, בגיל שלושה חודשים חלה בפוליו, עבר ניתוחים רבים ובהיותו בן 22 עבר ניתוח שהסתבך ונפטר בה' תשרי תשל"ט. סיפורי יעסוק בציוני דרך מרכזיים בחיי אבי, ר' מנחם מנדל שרייבר ז"ל.

ניצל בנס מהרכבת שהופגזה

אבא ר' מנחם מנדל שרייבר ז"ל נולד בעיר דלאטין שבגליציה בי"ד אייר תער"ב לאביו ר' שמעון ולאמו מרת אסתר מלכה ז"ל. הוא היה הצעיר במשפחה, היו לו שלוש אחיות, כולן נספו בשואה עם משפחותיהם.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה גוייס אבא לצבא הפולני. הוא סיפר כיצד עמד בניסיונות קשים כיהודי בין גויים. באחד הימים הופגזה הרכבת שבו נסע הגדוד של אבא בהיותם קרובים לגבול עם רוסיה. בחסדי שמים אבא היה בין הניצולים הבודדים. הוא ניצל את ההזדמנות וערק לרוסיה ומשם נשלח לסיביר.

מסירות נפש להצלת יהודים

בסיביר נפתח פרק חדש בחייו. שמו הטוב יצא במהרה בכל המחנה, יהודים נעזרו על ידו בעצה ותושייה, וגם במזון שהיה יקר המציאות. שמעו הגיע למפקד המחנה שנודע ברשעותו. יום אחד אבא נקרא לחדרו של המפקד. כולם חרדו לשלומו, כאשר נכנס לחדר נתבקש לסגור את הדלת. המפקד סיפר כי הוא יהודי ואשתו כבת למשפחה חסידית לוחצת עליו לתת לשני ילדיהם חינוך בסיסי יהודי. לכן פקד עליו שבכל עת בשעה מסוימת, כאשר הוא ואשתו נעדרים מהבית, הוא ייכנס לביתם וילמד עם הילדים אלף-בית, ברכות וכו', אבל הזהיר אותו כי אם יוודע הדבר דמו בראשו. אבא מילא את שליחותו במשך שנה וחצי עד השחרור.

עם תום המלחמה הורשו היהודים בעלי אזרחות זרה לעזוב את סיביר. לאבא נודע על רבים מחסידי חב"ד המחפשים דרך לצאת מרוסיה. הוא נרתם לעזרתם ובדרכים מיוחדות לו השיג עבורם מסמכים מזויפים. בכך איפשר להם לעלות לארץ. לאחר תקופה קצרה נודע לו שמחפשים אחריו, הוא ברח בדרך-לא-דרך, הגיע לאיטליה ומשם לאוסטריה.

עסקן ציבור בכל רמ"ח אבריו

באוסטריה נודע לאבא על יהודים ניצולים, אודים מוצלים מאש, שהחלו לחפש קורת גג. ארגונים יהודים כמו אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל הקימו מחנות לפליטים בגרמניה ואוסטריה. בעיר סאלפלדין שבאוסטריה הוקם מחנה לעקורים ומיד הוטלה עליו עבודת הניהול במחנה שבו שהה, ללא קבלת פרס. שם דאג לכל מחסורם ביום ובלילה. כמו כן, דאג לתעסוקה לצעירים וניהל שם בית ספר טכני. היהודים שהו שם עד שהתארגנה אונייה שבה נסעו לארץ וחלקם לארה"ב ועוד מדינות.

תעודת זהות של אבי לאחר המלחמה

מוויתור לא מפסידים

אימא, מרת חיה רבקה ע"ה, נולדה בעיר טומשוב שבחבל לובלין בפולין להוריה, ר' סיני גרינבוים ואמה מרת שרה פערל לבית רייפמן. בית חסידי לבית בעלזא. סבא עסק למחייתו בעסק פרוות ביחד עם שותף. לימים הבחין סבא שיהודי זה אינו נושא ונותן באמונה, וכספים נעלמים מהקופה. היהודי כמובן הכחיש, וסבא הזמינו לדין תורה. הדיינים פסקו שעל סבא להישבע, סבא לא הסכים להישבע וכך נפרדו דרכיהם. המשכו של הסיפור המופלא התרחש בשנות המלחמה.

נושא ונותן באמונה

סבא התפרנס ממסחר בפרוות, וכאשר ראה פרווה פגומה נמנע מלמכור אותה. ברשותו נשארו מספר פרוות, כאשר פרצה המלחמה הם לקחו את הפרוות איתם ומהן סבתא תפרה מעיל ואפודות שהצילו אותם ממות בקור הסיבירי.

הבריחה מהבית

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הבין סבא שרוחות המלחמה אינם מבשרים טוב. הוא אסף את המשפחה – שלוש בנות ובן, נער צעיר לפני בר-מצווה (האח הגדול אברהם גרינבויים עלה לארץ בשנת 1937). הם עלו לרכבת לכוון דרום, בדיעבד נודע להם שהייתה זו הרכבת האחרונה שבה נסעו אזרחים.

הם הגיעו לעיר למברג המכונה לבוב כיום, ובינתיים ניסו להתפרנס ממכירת חוטים, שהיה מצרך מבוקש באותם ימים. והנה יום אחד סבא פוגש את שותפו לשעבר, וכראותו שסבא סוחר בחוטים אמר לו היהודי: 'יש לי מקור טוב לחוטים ואני אביא לך'. וכך במשך שישה חודשים היהודי מביא חוטים ובכל פעם שסבא רצה לשלם לו, דחה את התשלום. מעולם לא נטל כסף, ומחוטים אלו התפרנסה המשפחה. גם כאשר היו בסיביר, החיו את נפשם מתיקון בגדים להם ולשכניהם.

כאשר המלחמה התקרבה לכיוון רוסיה, נאלצו הרבה יהודים לעבור לרוסיה ומשם נשלחו לסיביר, לעיר טיומין וטובולק. שם עסקו במעשי חסד רבים, ביקור חולים וחסד של אמת. סבא לא פחד מכלום. הוא פחד מהקב"ה. כאשר נודע לו על יהודי חולה טיפוס שהיה מאושפז בביה"ח וכולם פחדו לבקרו בגלל שהמחלה מדבקת – סבתא בישלה יש מאין וסבא היה צועד בכל יום במשך שעה וחצי כדי להביא ליהודי אוכל כשר ואכן הבריא.

יציאה מסיביר

בתום המלחמה יצא סבא וסבתא גרינבוים עם ילדיהם הבוגרים והגיעו אף הם לאוסטריה, למחנה בעיר סאלפלדן, שם נישאו הוריי, כאשר הם עומדים כל העת על משמרתם לעזור לכל נזקק. רק בשנת תש"ט 1949 עלו הוריי לארץ, כאשר המחנה נסגר.

ארץ הקודש

כאשר עלו ההורים וסבא וסבתא איתם, הגיעו לעיר יפו, שקלטה אז הרבה עולים. אבא, שכבר ידע אז שהוא ניצול היחיד מבני משפחתו, עמד על כך שחמו וחמותו יגורו איתם ביחד ונהג בהם כבוד מופלג, כן נהג לומר שהם –  הורינו – גרים אצל הסבא והסבתא ולא להיפך.

בשנת תשי"ח עלתה המשפחה לעיר בני ברק. אבא מיד נרתם למלאכת הקודש והיה אחד מאדריכליו ובוניו של בית הכנסת חיסדא בר"ח דסלר, הוא הקדיש שעות רבות לבית הכנסת ומתפלליו, כאשר אימא עזר כנגדו. היה תמיד לעזר לכל אחד באופן אישי. אבא הקדיש סכום כסף וביקש שלאחר מאה ועשרים ישמש הכסף להוסיף חדר נוסף בבית הכנסת. ואכן, אחינו ר' שמעון זכה לקיים מצוות אבא וחדר זה נקרא "בית מנחם".

נקמה לה' בעמלק

מאות צאצאים בלעה"ר להורינו היקרים צעדו בשמחת הכנסת ספר תורה בשירה, זמרה וריקודים, ספר תורה שנכתב ע"י אחינו ר' שמעון לזכר הורינו ואחינו משה אהרון ז"ל. אבא תמיד הזכיר שהוא, כנצר יחיד למשפחתו, זכה להקים משפחה לתפארת בה כולם הולכים בדרך התורה.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת שיתוף פעולה בין באים לטוב – מערך ההתנדבות הלאומי של ותיקים בישראל ותכנית הקשר הרב דורי, התשפ"ג 2023.