מאגר סיפורי מורשת

בתקופת מלחמת העולם השנייה כשהגרמנים הגיעו לטוניס אמי ברחה מהגרמנים עם שני אחיי הגדולים לעיירות של ערבים ושם הם הסתתרו. אמי הייתה מכבסת ומנקה לערבים ובתמורה הם היו נותנים לה להתגורר איתם.

אני נולדתי וגרתי בעיירה ששמה אובקסור  שבצפונה של טוניס. בעיירה זו אבי היה הרב, החזן והשוחט. בנוסף אבי היה מוהל, הוא מהל את אחים שלי את  יוסף ורחמים. אבי גם היה חבר ב"חברה קדישא". באחד הימים הוא ניקרא על ידי צבא טוניס לבוא ולערוך קבורה יהודית לחייל יהודי שניפטר בצבא. בית הכנסת של העיירה היה ממוקם בחצר ביתנו. בית הכנסת היה צבוע בצבעים מרהיבים ומעל בית הכנסת בעליית הגג היה ציוד של "החברה קדישא" וגם מקווה היה שם.

אהבתי את העיירה שלנו במיוחד בימי החורף. העיירה הייתה מתכסה בשלג  כמו בחרמון, משפחתנו גרה על יד וודי, ומעבר לוודי היו גרים הערבים. אני זוכרת  כשהיה יורד גשם והוודי היה מתמלא ומביא איתו סחף של חפצים כמו: כיסאות, בגדים ובעיקר זבל. האנשים שהיו גרים מעבר לוודי, לא יכלו אז לעבור לצידו השני, לפעמים קרה שאנשים שעברו את הוודי בבוקר לא יכלו לשוב הביתה בערב והם היו נשארים איתנו מספר ימים עד שהגשם העז יחלוף.

בביתנו היו ארבעה חדרים, ברז המים היה ממוקם בחצר מחוץ לבית. בימים הקרים אמי הייתה מדליקה פרימוס מתחת לברז כדי שהקרח שבברז יפשיר ויהפוך למים.

הורי תכננו לעלות לארץ כבר בשנת 1956.אך העלייה נדחתה בגלל שאמי הייתה בהריון, לבסוף נשארנו בטוניס עוד חמש שנים. אני וכל אחיי ואחיותיי היינו מסודרים בבתי הספר. אני למדתי ב"אליאנס". רוב היום למדתי צרפתית, שעה עברית ושעתיים ערבית. בבית-הספר היו  מורים ומורות שונים היו לנו גם מורים ערביים. זכור לי מקרה שאחת הבנות בכיתה רצתה לשאול שאלה והמורה הערבי ענה לה:"חבל שהגרמנים לא חיסלו את כולכם". למדנו בבית-ספר יום לימודים ארוך, משעה שמונה בבוקר עד חמש בערב, בבית הספר היה חדר אוכל ושם קיבלנו ארוחת בוקר וארוחת צהריים.

החיים בטוניס היו רגועים ושלווים. השלום שרר בין הערבים לנוצרים וליהודים. עד שתושבי טוניס ביקשו להשתחרר מהשלטון הצרפתי ששלט בה. ממשלת טוניס הצליחה לשחרר את הארץ מהשלטון הצרפתי מלבד עיר אחת  בשם "ביזרט" שנשארה תחת  השלטון הצרפתי, ממשלת טוניס חייבה אז את כל הנערים שהגיעו לגיל גיוס להתגייס. אחי הבכור הגיע לגיל גיוס ואמי החליטה שאם אחי צריך לשרת בצבא זה היה רק בצבא של ארץ הקודש, ארץ ישראל. ואז תכננו עלייה לארץ. אמי הייתה ניגשת יום יום  מהשעות המוקדמות של הבוקר לסדר לנו את העלייה. אחרי חודש של עבודה קשה הפלגנו באוניה מטוניס לצרפת. בצרפת שיכנו אותנו במחנה עולים ששמו "דרדס". גם במחנה השהייה הזה שלנו שם אבי היה רב המקום. כשעמדנו לעזוב את המחנה התושבים ביקשו מאבי שיישאר במחנה וימשיך להיות רב המקום והם ידאגו לו למשכורת.

אך הוריי סרבו ואמרו:" שלא עזבו את טוניס בשביל להישאר בצרפת!".

 

לאחר חודש במחנה נסענו ברכבת מצרפת לג'נבה שבאיטליה,  שם היינו יום אחד, ומשם הפלגנו באוניה שקראו לה "ירושלים", האנייה הייתה מרהיבה ביופייה, היה בה חדר אוכל, בריכה. כל אחד קיבל חדר עם משפחתו. כשהגענו לארץ הוריי רצו מאוד לגור בבאר שבע כי אנשים שהיו בארץ וחזרו לטוניס אמרו לנו לבקש לגור בבאר שבע, כי שם גרים כל העדות ששפתם היא על בסיס ערבית, ויודעים צרפתית. ואכן, אבי ניגש לאחת העובדות באוניה ואמר לה "אני מבקש להשתכן בבאר שבע ורק בבאר שבע". לאחר הפלגה של חמישה ימים באוניה הגענו לארץ, בארץ שיכנו אותנו  במעברת "משק עזר" שבה הצריפים היו עשויים עץ. רוב העולים שעלו בשנה זו הגיעו למעברה זו. משפחתנו מנתה אחת עשר הנפשות ולכן קיבלנו שני בתים. כך ב"ה יכולנו לגור ברווח ללא צפיפות ואי נוחות.

מסביב למעברה היה וואדי ומעליו גשר שנקרא ה"גשר הטורקי" דרכו חצינו את הוואדי. בימות החורף הוואדי היה מתמלא בסחף. היו ימים שלא יכולנו ללכת לעבודה מפני שהגשר נישבר לעתים קרובות. אני זוכרת שפעם אחת הגשר התמוטט ולא יכולנו לעבור לצידו השני של הוואדי ולהביא לחם וחלב, מטוס הליקופטר הגיע והביא אתו את המצרכים. החיים היו לא קלים אבל מאתגרים אני כילדה זוכרת ימים אלו כימים של חוויה ואושר.

מבחינה חברתית הסתדרנו למרות מגוון האנשים והעדות. כולנו חיינו ביחד כאילו כולם משפחה אחת ממש. אבי עבד ב"תנובה" ובקרמיקה. אבי שהיה רב בטוניס חש קושי לעבוד בעבודות פיזיות מפרכות. לאחר שנים מספר אבי חזר למשרתו כרב. אחי הבכור עבד ב"סולל בונה" וגם הוא עבד קשה לפרנסתו.

למדתי בבית ספר "בית יעקב" בבאר שבע. לבית הספר נסענו באוטובוס או הלכנו ברגל דרך הוואדי. היו לי קצת קשיים בלימוד השפה העברית. "בבית יעקב" למדתי עד כיתה ח' ואחר כך עבדתי בתור מטפלת  עם ילדים עד לנשואי בשנת 1973.בהיותי בת עשרים ושתיים הכירו לי את בעלי אליהו ואחרי תשעה חודשים התחתנו.

בעלי היה ידוע כאדם שאוהב לצחוק ולהצחיק, אוהב ילדים ובעלי חיים. הוא נהג לבקר חולים כדי לשמחם , אהב את הבריות ואהב לעזור לזולת. מעולם לא כעס, לא צעק, לא פגע באיש ולא נטר טינה לאיש.  אדם צנוע וענו שכיבד את כולם. כשבעלי היה בן שנה וחצי חלה במחלה קשה מאוד ופירפר בין חיים למוות. לפי סיפוריו בזכות שירת הציפור שדודו קנה לו, הוא החלים. מאז התפתחה אצלו אהבה גדולה לציפורים, לאורך כל חייו הוא גידל עשרות ציפורים. הוא טיפל בהן במסירות, האכיל אותן, זיווג ביניהן ואף אילף אותן. הוא הרבה להתעניין בתחום , קרא ולמד על ציפורים באנציקלופדיות וספרים . הוא הלך לתערוכות ציפורים ברחבי הארץ ובנה כלובים בצורות ובגדלים שונים. לציפורים שגידל קרא " ילדים שלי ". בנוסף ידע אליהו לשרוק ולזמר בדיוק כמותן. אליהו אהב לאסוף מטבעות ולתקן שעונים ישנים. הוא מאד אהב את הארץ, והירבה לטייל בה, אהב לדוג ואף זכה במקום השני בתחרות דייג שנערכה באגם ירוחם בשנת 1990.

לאחר כמה שנים טובות ויפות שלנו ביחד אירע האסון הנורא. היה זה  ביום שלישי י"ד באלול תשס"ד (31.8.2004) סמוך לשעה 15:00, התפוצצו שני מחבלים מתאבדים בשני אוטובוסים במרכז באר שבע קו 6 וקו 12. כמאה אנשים נפגעו בשני הפיצוצים, ששה עשר איש נהרגו וביניהם בעלי אליהו. כשהגיע האוטובוס הראשון בקו 12 החליט אליהו לא לעלות עליו והמתין לאוטובוס הבא באותו קו. וכשהגיע האוטובוס בעלי וחברו ששי עלו והתיישבו במושב הקדמי , לאחר מכן עברו אחורה בגלל השמש. כעבור זמן קצר התפוצץ המחבל בקו 6 שנסע סמוך אליהם, אוטובוס קו 12 עצר והנוסעים מיהרו לרדת. ששי הספיק לרדת, אך אליהו חזר למושבו כדי לקחת את הענבים שקנה ואז התפוצץ המחבל לידו. בעלי נהרג כשהוא בגיל 58.

"ביום שלישי י"ד באלול תשס"ד (31.08.2004), סמוך לשעה 15:00, פוצצו שני מחבלים-מתאבדים את חומר הנפץ שנשאו בזה אחר זה בשני אוטובוסים במרכז באר שבע, קו 6 וקו 12. כמאה איש נפגעו בשני הפיצוצים. 16 אנשים נרצחו, ביניהם אליהו."

נותרתי אלמנה עם שישה ילדים נהדרים וחמישה נכדים מקסימים, ב"ה היום אני רווה מהם רוב נחת ומאחלת לכולם חיים של שלום ושלווה ומצפה לגאולה.