מאגר סיפורי מורשת

בילדותי היה מצב בארץ שהיה תקופת צנע והיו צריכים לקנות עם תלושים בשר, אוכל ופירות. אכלנו פעם בשבוע בשר או עוף, ואז מכרו בשוק שחור פירות וירקות. גדלנו בבית שהיה נורמטיבי – לא היו משחקים, לא צעצועים והיינו עושים בובות מסמרטוטים. שיחקנו בקלאס, תופסת, מחבואים, קפיצות על חבל, חמש אבנים וכולי. גרנו בחצר גדולה עם כמה שכנים וכל אימא של משפחה בישלה בשביל כולם וכולם התחלקו בהכל ביחד.

בשנת 1948 פרצה מלחמת העצמאות. היה מצב לא קל, היו פצצות ונאלצנו לברוח מתל אביב לדוד שלי שגר בקריית שאול שבמרכז הארץ. וכך עברו השנים והמשפחה התרחבה. אחותי הגדולה התחתנה ולא היה אולם של חתונות, אז היא התחתנה  בבית כנסת והיו נותנים סוכריות בעטיפה של בד. היה שמח, כולם נהנו ואחותי הייתה מאושרת. עברו שנתיים ואחותי השנייה התחתנה ואני אחריה ואחי אחרי ושימי אחותי אחריו.

כשהגעתי לגיל 16 הייתי הולכת עם חברה טובה  לחוג ריקודים. לא היו אז ברים או דיסקוטק, אלא היינו הולכים לבתים של אחרים ורוקדים שם בזוגות בן ובת. שם גם הכרתי את בעלי.

משה נולד ב-1933. הוא היה בצבא ואני לא התגייסתי בגלל שאימי הייתה חולה, יצאנו 4 שנים, טיילנו עם חברים וחברות ברחבי הארץ והתחתנו. נולדו לנו 4 ילדים – אבי, יוסי, רוני ואורית. היה לא קל לגדל אותם כי לא היו גנים. הגילאים היו לא גדולים ולכן היה יותר קשה לטפל בהם ולגדל אותם. באותם זמנים גם לא היו מכונות כביסה, מקררים שעובדים על חשמל אלא על קרח ולא היו חיתולים, אבל בכל זאת הייתי לוקחת אותם לגנים ציבוריים. כשרצינו ללכת לים היו מסיעים אותנו בשבת במשאיות וביום חול באוטובוס, 3 פעמים בשבוע והיינו חוזרים מהים מלאי חול. כמובן שלא נהגנו ללכת לאכול במסעדות, אלא אני הייתי עומדת במטבח ומבשלת ואופה לילדי.

 

כשאבי, בני, היה בגיל שנתיים הייתה לי שכנה גננת והיא אמרה לי שהוא מתאים ללכת לגן וכך היה. שלחתי כל שנה ילד אחר לגן ותמיד היו שתי ילדים באותו גן. הם גדלו עצמאים מאוד וידעו איך להתנהל. כשאורית בתי הייתה בת 3 נאלצתי לצאת לעבוד. בחופשות היינו מטיילים עם המשפחה של אחיותיי. היינו עושים ארוחות ביחד, יוצאים לטיולים עם הילדים לפיקניקים וסה"כ מאוד נהנים.

יוסי ואבי,  הבנים שלי עברו את התיכון והלכו לפנימייה צבאית של חיל האוויר ל-3 שנים לימודים. הם היו מגיעים לביקורי בית כל סוף שבוע והיו מביאים מלא כביסה הביתה ואני כל השישי-שבת הייתי עסוקה בכביסות וכמובן בישולים. הבן השלישי הקרוי בשם רוני למד באותה תקופה באורט חולון עד כיתה יב' ואחר כך המשיך לימודי יג' בבית ספר סינגל ובסקי בתל אביב כדי להוציא תעודת טכנאי.

רוני היה רוכב על אופנים, כמובן לבית הספר בחולון ובתל אביב וגם לכל מקום אפשרי, אפילו לדודתו שגרה בגבעתיים, שם הוא בילה הרבה עם בת דודתו. במהלך ביקורים אלו הוא הכיר את חברתה של בת דודתו שכיום היא אשתו. עד עצם היום הזה הם חיים באושר ויושר.

אורית בתי למדה 12 שנות לימוד במכללה למנהל חולון (לשעבר תל"ם חולון), לאחר מכן התגייסה לצה"ל כמו אחיה הגדולים ושירתה בחיל קשר כאלחוטנית ומשק"ית חן. היא סיימה שירות חובה רגיל. אבי ויוסי סיימו את לימודי הפנימייה הצבאית בהגיעם לגיל גיוס והתגייסו בגיוס מיוחד לצה"ל, כי היו כבר במסגרת צבאית. אבי שירת את שרות שרותי החובה וכן המשיך בקבע עד לפרישתו לגיל פנסיה בגיל 50. יוסי שירת כרגיל את שירותי החובה והמשיך לעוד שנה אחת של קבע .רוני סיים את לימודיו ה-יג' ולאחר מכן התגייס כמו כולם וכן שירת בשירות

קבע.

ברצוני לספר ששלושת בניי החמודים התחתנו במרווח של כמה חודשים, שהסתכם בזמן של שנה וחצי.

סיפור לא פשוט לחתן שלושה בנים בזמן קצר שכזה. אורית התחתנה כשנה אחרי שחרורה מצה"ל ואת בעלה הכירה בבסיס שבו היא שירתה. 

במהלך נישואיהם של ילדיי נולדו לי 14 נכדים מקסימים שהיה לי חלק בגידולם. בזמן חופשות הלידה וכן כשיצאו לעבוד שמרתי על רובם בחופשים ובימי חול. כך שהם מעניקים לי היום את אהבתם וזוכרים שהייתי אתם מהרגע שהיו קטנים ועד היום כשהפכו לגדולים. אפילו בחדרי הקט היה קיר שלם עם מלא תמונות של ילדיי וילדיהם לפי סדר המשפחות, כי רציתי נכדים מקיר לקיר. וכך היה.

כיום יש לי נכדים שהתחתנו וכבר בירכו אותי בנינים וכמובן בציפייה לעוד. כיום אני שומרת ומטפלת בנין הראשון שהוא בן 4 וזה תענוג גדול בשבילי, כי הבית מתמלא שמחה בגללו וכן מגיעים לשחק איתו הנכדים הקטנים שבמשפחה המורחבת. 

בעלי משה ז"ל שהיה אב למופת לילדיו וכמובן סב לנכדיו, העניק המון חום ואהבה וכמובן היה עוזר לכל מי שרק ביקש עזרה ממנו. לקחת, להחזיר, להביא, לקנות. היה ממש חי בשביל כל המשפחה.בעלי משה היה פעיל באגודת מכבי תל אביב כדורגל וכדורסל. הוא היה אחראי על כל צוות הסדרנים לכל אירוע ספורט שהיה- אפילו במכבייה. וכן באירועים שהגיעו מחו"ל להופעות בארץ כמו החלקה על הקרח , קרקסים, זמרים שהופיעו באצטדיון יד אליהו, כיום נקרא "היכל נוקיה". לצערי בעלי משה נפטר לפני 3 שנים בהיותו בגיל 77, כחודש לאחר שחגגנו לו יום הולדת. הוא זכה להיות בהולדת וברית הנין הראשון שהתרגש מאוד ממנו ומהמעמד.

היום אני חייה את חיי סביב ילדיי נכדיי וניניי וכמובן יוצאת למפגשים ולנסיעות בארץ ובחו"ל עם אחיותיי שגם הן לצערן אלמנות כמוני וגם עם בת דודי שגם התאלמנה והצטרפה לחיק משפחתנו.אני נהנית מהחיים בזכות משפחתי האוהבת, שעוזרת לי בכל דבר ועניין שאני צריכה. משפחתי מאוד מלוכדת ולכן משתדלת כל כמה זמן לאחד את כולם, אם זה בחגים או בימי הולדת או בפיקניקים. כולם מגיעים, כולל הנינים, וזה תענוג אמיתי בשבילי. והכי חשוב רק בריאות ולאריכות ימים.    

  

תשע"ו, 2016