מאגר סיפורי מורשת

שמי עמוס עשת, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד סיפור על מלחמת יום הכיפורים.

בשנת 1968 סיימתי את בית הספר והתגייסתי לשריון. שירתי שם בסדיר במשך שלוש שנים, עוד שנה וחצי בקבע ועוד עשרות שנים במילואים. השתחררתי ממילואים בשנת 1995 כמג"ד (מפקד גדוד) בשריון. את מרבתי שירותי עשיתי בסיני בתעלת סואץ, רואים את זה בתמונה עם התעלה מאחוריי. בתמונה אחרת רואים אותי עם חייל נוסף מתקן את הזחל של הטנק, שזו השרשרת שעליה נוסע הטנק.

במלחמת יום כיפור שפרצה ביום 6 באוקטובר 1973, התגייסתי למילואים, הייתי מ"פ (מפקד פלוגה) טנקים במילואים. נלחמתי בחלקה הצפוני של התעלה, שם השמדנו בקרב קשה עם המצרים, עם הטנק שלי, שמונה טנקים ונגמשים שלהם.

עברתי את התעלה עם הטנק לכיוון מצרים, יחד עם היחידה שלי, והגענו למרחק 101 ק"מ מקהיר, שם ניהלנו קרב עם המצרים. בקרב הזה נפצעתי פציעה קלה, נפצעתי מרסיס ביד כשהייתי בתוך הטנק, אבל היד הייתה מחוץ לטנק. הביאו אותי במסוק לבית חולים בילינסון כי היה לי חור שחדר את היד. שם טיפלו לי בפצע ולאחר יומיים העבירו אותי לבית הבראה במעלה החמישה. בית הבראה זה חצי בית מלון – חצי בית חולים. כמו מלון עם טיפול רפואי.

מבית החולים אני זוכר שהייתי ממש ממש עייף, הגעתי לבית החולים והתקלחתי. הייתי מלא אבק וחול כי לא התקלחתי שבועיים-שלושה. קילחה אותי אחות, ולמרות שבדרך כלל זה היה מאוד מביך אותי, לא היה איכפת לי בכלל כי בקושי עמדתי על הרגליים מרוב עייפות. הייתי במעלה החמישה במשך שלושה שבועות, הטיפול בפצע לא היה מושלם ולקח הרבה זמן עד שהפצע החלים. לאחר שלושה שבועות חזרתי ליחידה ולאחר כמה חודשים התחילו להתנהל ההסכמים עם מצרים. סך הכל במלחמת יום כיפור שירתתי במילואים חצי שנה ברציפות.

סיפור של סבתא ממלחמת יום כיפור

כשפרצה מלחמת יום כיפור, בשעה 16:00 הגיע אוטובוס עם אח של בן כיתה שלי לבאר טוביה, כדי לקחת אותי ולגייס אותי למילואים. הייתי בת עשרים וקצת, וכבר הייתי בזוגיות עם סבא.

אני גוייסתי לפני סבא, הגענו לימ"ח, שזה מחסני חירום, שהיו ריקים. מחסן חירום זה מקום שאמור להיות בו ציוד למלחמה: נשק, קסדות, שקי שינה, מנות קרב, בגדים… לא היה כלום, המחסן היה ריק. כמו שאנחנו, עלינו לרמת הגולן. הייתי אלחוטנית בגדוד רפואה, הפעלתי מכשירי קשר. לגדוד הזה היה גם חדר ניתוח. לחדר הניתוח הביאו פצועים בדרגות פציעה שונות, ובסוף כל יום בחצות היינו צריכות לדווח לפיקוד הצפון על מספר הפצועים ומספר ההרוגים. המספרים היו מאוד גדולים.

לא היה לי קשר עם הבית כי לא היו טלפונים ניידים. באחד הימים הייתה הפגזה באזור ושכבנו בתעלה ועבר שם אוטו, ועצר. מהאוטו ירד אחי הגדול, אלי. אלי אמר לי: "מה את עושה פה?! את יודעת כמה ההורים דואגים לך?!" אלי הבין שאין לנו ציוד, הוא הביא לנו מנות קרב ושקי שינה. הוא היה אז קצין בקבע, הוא הודיע להורים שהוא פגש אותי בראש פינה, כדי שהם לא ידאגו. בעצם הייתי ברמת הגולן.

באחד הימים נתנו לנו להתקשר הביתה, באותה שיחה אימא שלי סיפרה לי שעמוס נפצע והוא בבית חולים ומצבו טוב. לא האמנתי שמצבו טוב כי ראיתי דברים קשים במלחמה, ומאוד דאגתי. קיבלתי אישור לרדת מרמת הגולן ונסעתי לכברי בסוף השבוע, כי ידעתי שעמוס יגיע לכברי מבית ההבראה ונסעתי לכברי לפגוש אותו. כל החיילות ששירתו בסדיר ברמת הגולן הורדו מיד בפרוץ המלחמה מרמת הגולן, ורק כמה מילואימניקיות כמוני עלו לרמת הגולן.

בשלב כלשהו הייתה עלינו הפגזה קשה וברחנו לעין גב, קיבוץ ליד הכינרת. קיבלו אותנו מאוד יפה, נתנו לנו להתקלח ולאכול אצלם בבתים ונתנו לנו להתקשר הביתה. היינו שם חמש או שש בנות סך הכל, כל השאר היו גברים. גם להם נתנו להיכנס לבתים להתקלח ולהתקשר הביתה.

הזוית האישית

סבא עמוס: היה כיף גדול לבלות עם פלג וסבתא במסגרת שילוב דורות.

פלג: מאוד נהניתי לבלות זמן עם סבא וסבתא ואני מרגיש שזה קירב אותנו יותר.