מאגר סיפורי מורשת

שמי סימה שינמן, בנעוריי שם משפחתי היה חנוך. בזמנו, שמות המשפחה נקראו כדי לתאר את האנשים או את המקצוע. כנראה שבמשפחתי היו הרבה אנשי חינוך או שהמשפחה הייתה מאוד מחונכת. נקראתי סימה על שם סבתי, אימא של אימא שלי, ששמה היה אלגרה ופירושו ביוונית "שמחה". במקום "שמחה" קראו לי "סימה".

החיים בתל אביב

נולדתי בארץ ישראל בשנת 1951 בתל אביב, אני שלישית מתוך שלושה ילדים, יש לי אחות מבוגרת (רחל) ואח בוגר ממני (אלי). תמיד ועד היום אני נקראת "הקטנה". כמובן, הייתי יותר מפונקת מאחיי. גדלתי בתל אביב. גרנו שתי משפחות בדירה אחת עם שני חדרים, מטבח משותף ושירותים משותפים, וזה היה קשה מאוד מאוד.

בתקופת הילדות שלי המצב הכלכלי במדינה היה קשה מאוד. מדינת ישראל הייתה מדינה צעירה מאוד, שעברה מלחמה קשה עם שכנותיה שהקיפו אותה מכל הצדדים, והחליטה לפתוח את שעריי הגבולות לקלוט עלייה של פליטים מהשואה ויהודים מרחבי העולם. העולים לישראל הגיעו ברובם ללא רכוש, והיה צורך לתמוך בהם ולדאוג להם למזון, ביגוד, פרנסה ומגורים.

תקופת "הצנע"

תקופת זו נקראה תקופת "צנע" במדינה, לא היה מספיק כסף ולא היה מספיק אוכל. קבעו מכסת מזון לכל אזרח כולל ילדים ותינוקות ואפשר היה לקנות מזון או חומרי יסוד רק עם פנקסי תלושים שחילקו לתושבים. היו מקרים בהם אנשים עמדו שעות בתור כדי לקבל כיכר לחם או בקבוק שמן. המכסות היו צנועות מאוד והאזרחים חוייבו לקבל אותן רק אחרי שנרשמו אישית לחנויות מזון או מכולות באזור מגוריהם.

אני נולדתי בשיאה של תקופת הצנע, כמובן שכסף לא היה וצעצועים ומשחקים לילדים לא היו קיימים בארץ. מי שהתמזל מזלו והייתה לו משפחה בחו"ל (אמריקה) קיבל חבילות מדי פעם ובהן היה כל טוב: מזון, ממתקים, משחקים וצעצועים לילדים

מעולם לא הרגשנו מקופחים ואומללים בגלל המצב במדינה. הייתה לנו ילדות מאושרת: אספנו מפיות, בולים, ייבשתי פרחים, שיחקנו תופסת, מחבואים, קפצנו בחבל, שיחקנו קלאס, בכדור, מחניים ושיחקנו בבובות שהיו עשויות משאריות של בדים, או מגרביים ממולאים בצמר גפן, אותן תפרה לי אמי. את מיטת הבובה הכין לי אבי, שהיה נגר, משאריות של עצים.

חוויה עוצמתית שזכורה לי מאותה תקופה הייתה שביום ההולדת שלי הגיעה אלי קופסא מהודרת עם סרט צבעוני שעטף אותה, ובתוכה הייתה הפתעה מדהימה. בובה יפהפיה, לבושה בגדים אמיתיים נהדרים, שיער ארוך וגולש והאטרקציה הייתה, שהיו לה עיינים יפות שפקחה ועצמה אותן. לא הייתה מאושרת ושמחה ממני. הבובה הייתה צמודה אלי, שיחקתי איתה, הלכתי לישון איתה, וקמתי איתה. נפרדתי ממנה רק כשהלכתי לגן.

יום אחד חזרתי מהגן, רצתי ישר לבובה וראיתי מראה שזעזע אותי: הבובה היפה שלי הייתה הרוסה, בלי עיניים – מה קרה לה? ברור שבכיתי, קשה היה להרגיע אותי, עד שהתברר שאחי היה סקרן, התעניין מאוד להבין איך פועל המנגנון של פקיחת ועצימת העיניים של הבובה, ובזמן שחקר את המנגנון הוא הרס אותו, והבובה נהרסה.

הזוית האישית

עמית: סבתא מאוד שמחה לבלות איתי כמה שעות פעם בשבוע ולמדה עליי דברים שלא ידעה, ואני למדתי המון דברים על סבתא שלי ועל המצב בארץ ישראל כשסבתא הייתה צעירה. היה לנו מאוד כיף, חבל שנגמר. אני חושבת שזה הידק את הקשר בינינו.