מאגר סיפורי מורשת

שמי רוני, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת יחד עם סבתי בתיה את סבתא רבתא שלי, הלה, ניצולת שואה שעלתה ארצה בספינת המעפילים "חנה סנש".

במאי 1945 סבתא הלה השתחררה ממחנה מטהאוזן שבצפון אוסטריה בעזרת הצבא האמריקאי. היא שקלה 40 קילו והייתה חולה בטיפוס. הרופא האמריקאי שראה אותה אמר לרופא אחר שהיא לא תחיה. אבל היא צעקה לו שהיא ועוד איך תחיה, ולכן לקחו אותה למחנה החלמה אמריקאי.

באוגוסט 1945 (רק שלושה חודשים אחרי השחרור), היא הצטרפה לקבוצה של שליחי עלייה ב' מישראל, והתחילה לפעול איתם לאסוף עוד אנשים צעירים ששוחררו מהמחנות ולא היה להם לאן ללכת. במשך כמה חודשים סבתא פעלה יחד עם השליחים הישראלים בהברחה של המעפילים מעבר לגבול לאיטליה, במשאיות, כשהאנשים מכוסים בבדי ברזנט.

באוגוסט 1945 גם סבתא הצטרפה לקבוצה שעברה לאיטליה באחד הלילות. הם הגיעו לעיר מאג'נטה שבאיטליה ושם השליחים הישראלים והאנשים הצעירים הקימו מחנה הכשרה להעפלה. במחנה היו להם חיים משותפים כהכנה לחיים בישראל. במשך כמה שבועות הייתה להם גינת ירקות, עשו ספורט, התאמנו בריצה ובטיפוס על חבלים ולמדו איך לעלות ולרדת מהספינה מהר. מדי פעם הם הגיעו למילאנו. סבתא רצתה מאוד ללכת להופעה באופרה, אבל לא הייתה לה שמלה ולא היו לה נעליים מתאימות. אז היא תפרה לעצמה שמלה מבד של מצנח שהיא מצאה בשטח, וקיבלה זוג נעליים גבוהות מאחד החיילים. כך היא הלכה לאופרה כשסביבה הנשים האיטלקיות בשמלות ארוכות, פרוות ונעלי עקב.

ב – 14 בדצמבר העבירו את כל הצעירים במשאיות לעיר גנואה. כמה קילומטר צפון משם, בנמל קטן הספינה "חנה סנש" עגנה. זאת הייתה ספינה מסחרית שהכינו בה דרגשים מקופסאות עץ. באותו לילה העלו אותם לספינה והם התחבאו בה. באונייה היו 252 מעפילים וארבעה מלווים ישראלים מהמוסד לעלייה ב'. הצוות של האונייה היה צוות איטלקי ורב חובל שנקרא אנסלדו.

בבטן האונייה היו להם שתי שורות של מיטות בשתי קומות. שם הם היו כל היום. רק בלילה הרשו להם לצאת לנשום קצת אוויר. בגלל הצפיפות והסיכונים, הייתה בספינה משמעת מאוד קפדנית. חצי מהדרך הלך חלק, אבל כשהגיעו לסביבות קפריסין הים הפך למאוד סוער ורוב האנשים לא הרגישו טוב. הם היו אמורים להגיע לחוף ניצנים אבל לא הצליחו לכוון את הספינה לשם. ואז גם מכשיר הקשר התקלקל להם. בבוקר של ה – 21 בדצמבר הים היה שקט והתגלה להם החוף. לאחר כמה ימים של שיט דרומה הם זיהו את הצוקים של ראש הנקרה. למזלם המקלט שוב עבד.

בליל ה – 25 בדצמבר הם הגיעו לחוף נהריה במטרה להוריד את המעפילים. הספינה פתאום נתקלה בקרקע והתהפכה על הצד, ולא הצליחו להוריד אותם בסירות. אז הורידו אותם אחד אחד בחבלים. את סבתא הביאו מיד לקיבוץ יגור, נתנו לה בגדים חדשים ומשם עוד באותו לילה היא הועברה לקיבוץ נווה איתן. מאוחר יותר היא עברה לתל אביב, בה היא חיה עד גיל 99.

הגאווה של סבתא הייתה המשפחה שהיא הקימה בארץ.

כשסבתא הלה נפטרה, מצאנו במגירה ליד מיטתה דף ובו המילים של "התקווה" רשומות בכתב יד רועד, ואת המילים של השיר: "נאום תשובה לרב חובל איטלקי בליל הורדה" שכתב נתן אלתרמן לכבוד רב החובל של הספינה "חנה סנש" בה הגיעה סבתא לארץ.

הזוית האישית

רוני הנכדה המתעדת: היה מעניין, למדתי דברים חדשים על המשפחה. אני רוצה לאחל לסבתא בתיה שתהיה בריאה ותטייל בעולם.

בתיה: זו היתה הזדמנות ראשונה לעשות פרוייקט יחד עם רוני. לכתוב, ללמוד וגם לצחוק ביחד. מאחלת לרוני שיהיו לה חיים טובים ושקטים וכיפיים ושאף אחד בסביבתה הקרובה לא יצטרך להיות גיבור ולא יהיו סיפורי גבורה במשפחה.