מאגר סיפורי מורשת

ילדות

שמי ריקי גרובר, נולדתי ביפו בשנת 1954 להורים ניצולי שואה שעלו לארץ לאחר קום המדינה מפולין. במהלך ילדותי עברנו מספר מקומות מגורים: יפו, הרצליה, אילת וגבעתיים. אבי היה הניצול היחיד ממשפחתו, כולם נספו. לאמי היו ארבע אחיות ואח והמשפחה המורחבת שלנו הייתה חלק עיקרי מנוף ילדותי. נהגנו לבלות חגים ביחד. מגיל צעיר הייתי קשורה מאוד להורים ולמשפחה המורחבת, בעיקר לסבתא שלי. אבי נעדר הרבה מהבית במסגרת העבודה שלו. למדתי לנגן בפסנתר והייתי מחכה שאבי שניגן בעצמו והיה בעל ידע מוסיקלי נרחב, יחזור הביתה כדי לנגן בפניו. חשוב היה לי להצטיין בלימודים בעשייה החברתית בכלל כדי לפצות את הורי על הילדות הטראומתית שחוו. מגיל מאוד צעיר הייתי בוגרת מאוד ואחראית. עזרתי לשמור על בני דודי. וכשאחי נולד (כשהייתי בת 16) הייתי ועודני מאוד קשורה אליו.

אני מאוד אוהבת לשיר, בילדותי שרתי במקהלת הילדים של יצחק גרציאני. כאשר גדלתי שרתי במקהלה של שמעון כהן.

מקצוע/עיסוק

אני בוגרת החוג לתזונה ודיאטה בפקולטה לחקלאות ברחובות – האוניברסיטה העברית ובעלת תואר שני ברפואה תעסוקתית מאוניברסיטת תל אביב. שנים רבות עבדתי כדיאטנית בשירות הציבורי ובאופן פרטי. בעשור האחרון מנהלת היחידה לתזונה ודיאטה בבית החולים ברזילי באשקלון, וממונה על תחום השוויון המגדרי בבית החולים ויועצת המנכ"ל לקידום נשים. הייתי הדיאטנית הראשונה בארץ בתחום הפסיכיאטריה. עסקתי גם בפעילות פוליטית במסגרת המרכז הליברלי. חברת הנהלת המפלגה ויו"ר ועדת נשים. הייתי ממקימי כפר עידוד – כפר לבוגרים  בעלי  קשיי השתלבות ותפקוד, על רקע נזק מוחי, שימשתי כמזכ"לית הכפר. אני חברה פעילה בוועד הורים באלו"ט

השואה במשפחתנו

אבא שלי ז"ל, אברהם ואלד, ניצול אושוויץ שאיבד את כל משפחתו בעודו נער, הגיע לארץ לאחר המלחמה בלי כלום ובנה בשתי ידיו חיים, בית ומשפחה חזקה מאוחדת ללא רגשי נחיתות. מעולם הוא לא התלונן על דבר. תמיד היה שמח בחלקו והקרין אופטימיות על כל הסובבים אותו. פעל תמיד בדרכי נועם. תרם תרומה משמעותית לביטחון ישראל. איש בעל ידע בשלל תחומים, נגן מוכשר, דובר שפות רבות דמותו עומדת לנגד עיני בכל שלב וצומת בחיי.

הקשר בין המקצוע שבחרתי לרעב בשואה: אבי שהיה ניצול שואה סיפר שבזמן שהיה באושוויץ התמודד עם קור ורעב קיצוני כדי לשרוד. סיפורים אלו גרם לי לרצות לדאוג לביטחון התזונתי של כל אדם באשר הוא.

במסגרת עבודתי, כאשר הגיע לבית החולים, לפני מספר שנים, אסיר שובת רעב, הדהדו לי הסיפורים על ניצולי השואה, שהתנפלו על אוכל מיד לאחר השחרור, ומתו כתוצאה מכך. למרות שלא הסכמתי עם דרכו, היה לי חשוב לדאוג שכאשר חזר לאכול הדבר יעשה בהדרגה, ועל פי הכללים באופן שישמור על בריאותו.

הזוית האישית

הנכדה אביב: למדתי להכיר את הילדות שלך, נהניתי לשמוע את סיפורי חייך המרתקים, שמחתי לחזק את הקשר איתך.