מאגר סיפורי מורשת

שמי יהודית כרמל, בספרדית: Aida Clara Kemelmajer (Chiqui), אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדי ניר, יחד אנו מתעדים סיפור מחיי ומנציחים אותו במאגר המורשת של התכנית.

רקע – בית הוריי 

נולדתי בבית הוריי כפי שהיה נהוג אז, אני הבת של משה קמלמכר ובטי נימץ. הוריי נולדו בארגנטינה, הם היו נצר למשפחות יהודיות שהיגרו לארגנטינה מרוסיה ומפולין בעקבות פוגרומים. אימא שלי, בטי, נולדה באחד הישובים אשר הברון הירש הקים בארגנטינה עבור היהודים שהגיעו ממזרח אירופה. השם של הישוב הוא "קרלוס קסרס", במחוז בואנוס איירס.

הוריי הכירו בגיל מאד צעיר (הם היו שכנים אז) והתחתנו בגיל 19. פרנסתם העיקרית הייתה חנויות למכירת רהיטים במנדוסה. אמי הקימה וניהלה בית יום לקשישים של הקהילה היהודית במשך שלושים שנה. אבי היה מאוד מעורב בקידום הפעילויות בבית הספר היהודי וכמו כן היה גם מאוד פעיל בחיי הקהילה היהודית במנדוסה. סבא רבא שלי מצד אבא היה רב והקים בית כנסת במנדוסה. והסבא רבא מצד אימא היה סופר סת"ם.

ילדות

נולדתי בשנת 1951 ואני הבכורה בין ארבעה אחים: אהרון הוא כנר, רוזי פסיכולוגית חברתית, ואברהם איש עסקים.

הייתה לי ילדות רגילה והיינו משפחה מלוכדת ותומכת אחד בשני. בגיל 6 התחלתי ללמוד בבית הספר היהודי בעיר ע"ש ד"ר מקס נורדאו. הייתי תלמידה מאוד טובה עד מצטיינת בכלל המקצועות. בכל בתי הספר בארגנטינה יש מנהג (עד היום) לצעוד עם הדגל בכל אירוע בית ספרי. הדגל נישא על ידי מצטיינים בכיתה ו' ואני הייתי חלק מהדגלנים.

שם הייתה לי חברה בשם לאה חנר (בעתיד שתינו נתחתן עם שני חברים). למדנו תמיד ביחד ונהנינו לעשות דברים בימי ראשון, לראות סרטים ובמועדון הספורט של הקהילה. היה לנו מנהג להיפגש כל יום ראשון סביב מנגלים (אסדו ואמפנדס והרבה יין טוב). כל מפגש כלל לפחות 50 איש מהמשפחה וחברים. במשפחה, חוץ מהאסדו והאמפנדס, היו לנו הרבה מאכלים שאהבתי כמו רגל קרושה שסבא לסרו היה מכין, או גפילטע פיש של אמי ו-ורניקס דובדבנים של סבתא פאני. אהבנו גם לטייל בהרים, סבא לסרו היה לוקח אותי ואת אחי אהרון לטיולים האלה והיינו ממש נהנים.

סבתא יהודית בצעירותה

בגרות וצבא

בארגנטינה נהוג ללמוד שש שנים יסודי ולאחר מכן תיכון עוד חמש שנים (כלומר בארגנטינה אין חטיבת ביניים). כשעליתי לתיכון המשכתי ללמוד בבית הספר היהודי בסמינר ללימודי יהדות, ובמקביל בשעות הבוקר למדתי בבית הספר ללימודי מסחר ע"ש מנואל בלגרנו. הכרתי ילדה בשם מוניקה רפטור, למדנו יחד כל התיכון. בתיכון השתתפתי בתנועת השומר הצעיר בארגנטינה, שם הכרתי את חורחה רוזן והיינו חבורה של חברים, נהגנו להיפגש כל שבת בקן. בנוסף למפגשים האלו בקן, היינו יוצאים למחנה קיץ כל שנה, המחנה התקיים במקומות שונים במחוז מנדוסה (שם גרתי). במהלך המחנה טיילנו בין ההרים והנהרות שזורמים כל השנה מהפשרת שלגים. בסוף התיכון היה לנו נשף מפואר ומכיוון שלמדתי בשני תיכונים במקביל, כך גם השתתפתי בשני נשפים.

אחרי שסיימתי תיכון בגיל 18, הגעתי לארץ ללימודים בסמינר למורים לתפוצות ע"ש מכון גרינברג שבירושלים. הלימודים בסמינר נמשכו שנה והקשר היחיד ביני לבין משפחתי היה מכתבים שעברו ביננו. היו לנו בלימודים מורים מפורסמים כמו יהודה עמיחי – המחנך, אהרון אפלפלד – המורה לספרות, גדעון גולן וגברת בלומלפד, המורה ללשון.

אל ישראל הפלגנו באוניית "תיאודור הרצל" יחד עם שתי חברות שלי: לאה חנר ומוניקה וונגרוביץ'. התחברנו עם חבר'ה מכמה מחוזות של ארגנטינה ומשך ההפלגה היה 21 יום.

סבתא יהודית ליד האונייה תיאודור הרצל

נישואין ועד היום

אחרי שנת הלימודים בישראל חזרתי לארגנטינה (אל בואנוס איירס), המשכתי ללמוד במדרשה למורים וגננות. למדתי שם שנתיים, התגוררתי עם חברתי לאה ולמדנו באותה מדרשה.

יום אחד יצאנו לטייל, ססר (החבר של לאה), לאה ואני ופגשנו את ברנרדו שיכוורגר, שהיה ידיד של ססר. אני וברנרדו המשכנו את ההיכרות בנינו ובסוף הלימודים התחתנו בשנת 1971 בחתונה שארגנו במנדוסה עם כל המשפחה ועברנו להתגורר במנדוסה. נסענו לירח דבש בקורדובה – מחוז מאד מתוייר בארגנטינה ובשנת 1972 נולדה בתנו דבורה רות – ילדה יפיפייה וחכמה מהרגע הראשון. היא הייתה הנכדה הראשונה לסבא משה וסבתא בטי ונכדה שלישית לסבתא קרולה. בשנת 1975 נולד בן למשפחת שיכוורגר ושמו ראובן, ילד מתוק ושובב.

מאד אהבנו במשפחה לצאת לטיולים בארגנטינה. בילינו הרבה באוהלים וגם ביקרנו כמה פעמים בצ'ילה, תמיד נסענו ברכב והייתה חוויה מאד עוצמתית לעבור את רכס האנדים ברכב, שפסגתו מעל 4000 מטר מעל הים.

בשנת 1976 אחרי החלטה משפחתית עלינו אני, ברנרדו, ראובן ודבורה לארץ, אל פתח תקווה. כשהגענו לארץ החלטתי להחליף את השם ליהודית, ודבורה רות החליטה להיקרא רק בשם רות, כי דבורה היה שם מאוד גלותי. בארץ, הילדים התרגלו מהר מאד לדבר בעברית והכירו הרבה חברים חדשים ועלו לגן. ברנרדו התקבל לעבודה באל על ואני בינתיים לא עבדתי עד שהילדים גדלו קצת ואז היו לי כמה עבודות בהנהלת חשבונות, בניהן עבדתי בתנועת המושבים, באי סי איי ועוד. התמזל מזלנו שכל שנה נסענו לארגנטינה לבקר את המשפחה או שההורים שלי היו מגיעים.

הייתה לנו קבוצה של חברים בארץ, עמם היינו מבלים כמעט כל שבת והיינו עושים מנגל בפארק. היינו ארבעה זוגות: שושנה ואליהו, מירטה והקטור, אלי וראובן ואנחנו. אבל עם כל זה לא היה פשוט בארץ: הרגשנו את מחסור המשפחה הגדולה ועבדנו באופן מאוד אינטנסיבי כדי לפרנס את המשפחה.

רותי התחתנה עם בחיר ליבה אבי יגור, הם הקימו משפחה לתפארת. ראובן התחתן עם נעמי שר וגם הם הקימו משפחה מיוחדת ומאוחדת של אוהבי ספורט.

כיום 

כיום אני סבתא לשישה נכדים, כל אחד יהלום. הילדים של רותי ואבי: עומר (2004), מעיין (2007) וניר (2012). הילדים של ראובן ונעמי: ינאי (2008), נווה (2010) ומנור (2013).

אני עובדת מאז במכון ע"ש אדלר, אני נהנית מאד מעבודתי לעת גמלאות. אני גרה בהוד השרון קרוב לבית של ניר, וזה מאפשר לנו להיפגש לעיתים קרובות.

הזוית האישית

ניר הנכד המתעד: נהניתי לשמוע את סיפור חייה המעניין של סבתא ולמדתי עליה רבות.

סבתא יהודית: מאוד שמחתי לקחת חלק בפעילות המדהימה שהועילה רבות לשיתוף פעולה והכרות רבה יותר בינינו.