מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי דבורה לב רזניצקי נולדתי ב29.12.1943 בעיר בואנוס איירס שהיא עיר הבירה של ארגנטינה.

היה לי אח מבוגר ממני בתשע שנים וקראו לו יעקוב. הורי הלה ואריה היו הבעלים של מפעל ליצור סריגים. השם שלי בארגנטינה היה דורה.

למדתי במקביל בשני בתי ספר בבית ספר בארגנטינה, ואחרי הצהרים בבית ספר יהודי, בו למדנו אידיש ועברית. מגיל שש למדתי לנגן בפסנתר ובגיל שתיים עשרה הצטרפתי לתנועת נוער שחינכה לעלייה לישראל. בגיל תשע עשרה, עליתי לארץ לקיבוץ "נאות מרדכי"  בו אני חיה עד היום. למדתי חקלאות, ועסקתי במחקר אחסון פירות וירקות, תחום בו אני עוסקת עד היום.

עליתי לארץ ב 20 ביולי שנת 1963 עם גרעין עליה מתנועת נוער מארגנטינה, שייסד אותה מי שהפך להיות בעלי, הלל אביב רזניצקי. עלינו לארץ באונייה והגענו בערב ראש השנה, נציג הקיבוץ חיכה לנו בנמל חיפה ומאז אני חיה בקיבוץ.

אני, דבורה רזניצקי (לב), באמצע ומאחורי הלל רזניצקי השליח של תנועת הנוער הציונית, איתו התחתנתי כעבור מספר שנים, על האנייה שהובילה אותי לארץ מארגנטינה. בתמונה מופיעים חברים שבאו להיפרד ורובם עלו אח״כ לארץ.

מנערה עירונית בגולה, עברתי מהפכה אישית, הפכתי להיות קיבוצניקית בישראל, שעסקה כל חייה הבוגרים בתחום החקלאות, ובנתה משפחה בקיבוץ. מבחינתי הקיבוץ הוא כפר מודרני פתוח לעולם, שהשתלבו בו אנשים מקצוות תבל שונים, אינטלקטואלים, ובהם שגרירים, אנשי צבא, טייסים , וכולם יחד יצרו חברה שוויונית שהקימה למעשה את מדינת ישראל, וזה מה שמשך אותי להישאר בה. כשהגעתי התחלתי לעבוד במטעי הקיבוץ, משימה לא קלה לצעירה שגדלה כל חייה בעיר. שנה אחרי שהגעתי לקיבוץ התגייסתי לצבא.

בגלל ידיעותיי בשפה הספרדית, הצרפתית והאנגלית, הציעו לי לשרת במשרד הביטחון ביחידה לקשרי חוץ שטיפלה בקשרים של הצבא עם מדינות אמריקה הלטינית וארצות אפריקה. היה לי שירות מעניין, שחשף בפני הרבה סודות וקשרים של המדינה עם ארצות חוץ בתקופה של לפני מלחמת ששת הימים. אחרי השחרור כשחזרתי לקיבוץ, פרצה מלחמת ששת הימים, שהיתה מלאת מתח בגלל מיקום הקיבוץ ליד הגבול הסורי.

השתלבתי שוב בעבודה במטעי הקיבוץ, ומשם נשלחתי ללימודי חקלאות.

מאחר ונאות מרדכי, הקיבוץ בו גרתי, הביא לארץ ביזמות פרטית שיטה לאחסון תפוחים ואגסים, שפותחה בארצות הברית, בשלב מסוים עברתי לעבוד במעבדת מחקר בתחום אחסון הפירות בקרית שמונה. המעבדה שירתה את החקלאים בכל הארץ, העבודה היתה מעניינת, יצירתית וכרוכה בקשרים עם מעבדות בכל העולם.

בשנת 1968 התחתנתי עם הלל אביב רזניצקי, שהכרתי עוד מימי תנועת הנוער, אליה הוא הגיע כשליח. נולדו לנו שלושה ילדים שירלי, שילה ולינור.

באותם ימים לא היה נהוג בקיבוץ שאימהות לילדים קטנים עובדות מחוץ לקיבוץ. השילוב של עבודתי במעבדה מחוץ לקיבוץ, וגידול הילדים היה כעין מהפיכה פרטית וקיבוצית. ככה המשכתי במשך שנים רבות. הפכתי למומחית בארץ בתחום אחסון פירות וירקות, והמומחיות הזאת החזיקה אותי בפעילות עד עצם היום הזה, הרבה מעבר לגיל הפרישה לגמלאות. כך הפכתי מנערה עירונית למומחית חקלאית בעלת שם ומוניטין.

הזווית האישית

נורית: למדתי הרבה דברים על המשפחה שלי ונהנתי לעבוד עם סבתי.