מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי מרים גדול, שם משפחתי המקורי (שם נעוריי) היה בן-חמו. במרוקו היינו משפחה מאוד גדולה. אבא שלי היה איש מאוד מבוגר, כשאני נולדתי הוא היה בן 82. לאחר שהתאלמן מאשתו הראשונה, חיתנו אותו עם אמא שלי שאז הייתה רק בת 16 ואז נולדתי. נולד לי גם אח קטן, אך הוא לא שרד לצערי הרב. אחיי הגדולים מספרים שלאבא היו מכרות של כסף. אבני כסף, שהיו מייצרים מהם מטבעות כסף, היו בבית. האחים שלי ניהלו את העסק. היה לנו צי משאיות, והיינו מספקים סחורה לכל רחבי מרוקו.

הבית היה גדול מאוד. כל אח שהתחתן עבר לגור בבית, זה היה מעין קיבוץ שכזה. לכל אחד מהאחים היו הרבה ילדים, וכל ילד היה מקבל חדר או שניים לפי הצורך. הבנים למדו ב"חדר" והבנות למדו בבית ספר. למדנו צרפתית בערב ובחדר לימוד תורה. בגיל עשר שלחו אותנו במסגרת קבוצה מיוחדת לקונדרנס (מחנה עולים) בצרפת. המתנו כמה חודשים עד שהיינו יכולים להישלח לישראל.

התאכסנו בצרפת במבנים שהיו שייכים לגרמנים. הצרפתים היו מורחים לנו משחה צהובה ונותנים לנו כל מיני כדורים. האוכל היה מועט מאוד והיינו צריכים לחכות בתור ארוך כדי לקבל את המעט הזה. אחרי כמה חודשים, אמרו שיש אונייה שיכולה לשלוח אותנו לישראל. לאונייה קראו "לה-מרטין." אחרי שבועיים בלב ים, האונייה התחילה לטבוע. ביקשו מאיתנו לזרוק את כל מה שיש לנו והורידו אותנו עם סירות גומי בלב ים. אחרי כמה שעות האונייה התייצבה והעלו אותנו בחזרה. זו הייתה אניית מטען, שהובילה בדרך כלל סחורות.

המסע לקח חודש עד שהגענו לארץ. סבלנו באונייה כאבים, הקאות, קור ומחסור במזון. כשהגענו לנמל חיפה, בתאריך 15/12/1955. הזקנים שבחבורה נישקו את האדמה. האנשים שקיבלו את פנינו דחקו אותנו לאיזה פינה, שם הייתה משאבה גדולה וריססו אותנו, זה היה כדי "לחטא" אותנו. נשארנו בנמל עד הלילה, ובלילה העלו אותנו למשאיות. כל משאית נסעה למקום אחר.

לקחו אותנו לפורייה שליד טבריה. דחסו משפחות משפחות בקרוואנים. בכל קראוון הייתה מיטה מברזל, ושמיכה. לא היה שום דבר מלבד זה. אני הייתי עם בעלה של אחותי ועוד כמה בני משפחה, אבל החלטנו שלא נשאר בפורייה בתנאים האלה. היה לי אח שהגיע לחיפה כבר בשנת 1946, שגר בדירת חדר עם שמונה ילדים. הצטרפנו אליהם, כלומר היינו 16 איש בדירה אחת. הצפיפות הייתה נוראית.

סבתא בצעירותה

כמעט ולא היה לנו אוכל. ניסיתי לחפש עבודה כדי לעזור למשפחה. מצאתי אישה, ניצולת שואה, שהייתה צריכה שיכבסו לה את הבגדים. כיבסתי עם ה' הוא נכה צהל/ היינו ממש  מבוהלים כי לא הבנו מה הולך. פעם, באמצע הלילה, בן אחותי נשלח לבדיקה בביה"ח. כשהוא חזר, אחותי לא רצתה לפתוח את דלת הבית היא הייתה בטוחה שהבן שלה נפטר.

המשכתי לעבוד כדי להביא אוכל הביתה. בגיל 18 מצאתי עבודה כעוזרת גננת ברחוב הירדן בשכונת חליסה. עבדתי שם שנתיים דרך משרד החינוך. לאחר מכן הציעו לי לצאת לקורס גננות, כדי להיות גננת מוסמכת. מדובר בשלושה חודשי קורס, אבל לא היה לי כסף לשלם עליו. היו ימים שישנתי אצל אחותי, ולפעמים אפילו בספסל בחוץ. התחתנתי בגיל 18 אבל לאחר שנתיים התגרשתי. לא כל כך ידעתי מה לעשות עם עצמי. הרבה פעמים היינו רבים עם הפקידה בלשכת העבודה, כי היא הייתה נותנת עבודה רק למי ש"נראה לה".

סבתא בשנת 1958

בשנת 1965 ביקשתי מגיסתי שעבדה במפלגה שתסדר לי עבודה, היא הכירה מישהו שיש לו קשרים בלשכת העבודה והצליחו לסדר לי עבודה. האישה שבלשכה אמרה לי להגיד שיש לי ניסיון במכבסה בעבר, למרות שלא היה לי. כשהגעתי למנהל המכבסה, הוא שאל אותי אם יש לי ניסיון, אמרתי לו שכן והוא אמר לי שהוא יודע שאני משקרת. אז התוודתי שבאמת אין לי ניסיון. שאלתי אותו אם לעזוב ואז הוא אמר לי להישאר מכיוון שהוא ראה שלמדתי מהר ואני אומרת את האמת. עבדתי במכבסה עד שנת 1967. בשנה זו, פרצה מלחמת ששת הימים ולא היה איך להגיע לעבודה ולכן הודעתי למנהל שאני עוזבת. הייתי בהריון והייתי צריכה ללדת.

תמיד המצב היה קשה והמשכורת בקושי הספיקה למכולת אבל אמרתי תמיד ברוך השם הכל יהיה בסדר ועכשיו טוב לי, יש לי שבעה ילדים. יש לי תקווה שהילדים הנכדים והנינים לא יעברו את מה שעברנו ושהיה רק טוב כי אין לנו ארץ אחרת.

חפץ מהעבר

החפץ שעובר משפחה הוא צמיד מרוקאי מזהב אדום בעל עיטור פרחוני מבית סבתא מרים. כאשר סבתא רבא של סבתא מרים נפטרה, סבתא שלי ואחיה הלכו לביתה והתחלקו ברכוש שנשאר בביתה. סבתי לקחה את הצמידים המרוקאים שסבתא הייתה עונדת מספר צמידים יחדיו על ידה. הצמידים עוברים מאמא לבת במשפחה וסבתי חילקה לארבע בנותיה מהצמידים ועכשיו יש אצל אימי ואחיותיה צמיד כזה שהוא בעל משמעות ומועבר מדור לדור. הצמיד הגיע לארץ ממרוקו והוא מסמל קשר סנטימנטלי בין אימהות לבנות במשפחה.

הזוית האישית

הנכד דניאל: למדתי שבחיים צריך לקחת הכל בפרופורציה. היום כמעט לכל ילד יש מחשב, חדר לבד, ורוב ההורים דואגים למחייה. סבתא שלי עלתה לבד לארץ והייתה צריכה לדאוג להכל בעצמה. היו דוד שדאג לה, אך היא הייתה כמו סינדרלה, צריכה לשמור על הילדים הקטנים ולנקות ולבשל. סבתא שלי אומרת לי כל הזמן שהכי חשוב ללמוד ושאנצל את הזמן ללמידה כדי שאוכל להצליח בחיים. אני מאחל לסבתא שלי ולסבא שלי היקרים, בריאות, אושר ושמחת חיים.