מאגר סיפורי מורשת

סבתא אילנה מספרת לנכדתה חנה תהילה גובי.

שמי אילנה אוחיון, נולדתי בשנת 1950 בעיר סאפי שבמרוקו להוריי רפאל וסול עזרן. הוריי נתנו לי את השם אילנה על שם השכנה שלנו מארץ ישראל, כשגרנו בעיר יפו בשנת 1948. בשנת 1949 חזרנו למרוקו, ולאחר 15 שנים במרוקו, בשנת 1964, עשינו עלייה חוזרת לארץ ישראל.

הסביבה במרוקו

גדלתי בבית בו היו ארבעה חדרים, מטבח ומקלחת. היינו  תשעה אחים בבית: רחל, יצחק, שלמה {סולי}, בבר, אילנה {אנוכי}, סימונה, מרטין, רותי ובני ז"ל. אני הבת החמישית במשפחה.

גרנו בשכנות עם ערבים ויהודים. אבל לא שחקנו בחוץ. מקום המפגש שלנו, הילדים, היה במועדון לילדים הצעירים היהודים. נפגשנו גם בבית ספר בבוקר ובצהרים בתלמוד תורה. בתלמוד תורה למדנו  לקרוא ולכתוב בעברית. בבית דיברנו בשלוש שפות: צרפתית, ערבית ומרוקאית.

לאבא שלי הייתה חנות הוא היה חיט. והוא היה היחידי שהביא פרנסה לבית. אימא הייתה עקרת בית וטיפלה בכל צורכי הבית ובילדים. לאימא היו כמה עוזרים.

אימא שלי הייתה אישה יפה ומטופחת. ההורים שלי היו נפגשים עם משפחות יהודיות בחגים, באירועים, ובקולנוע, ובערבים כשהקהילה היהודית הייתה מארגנת אירועים ומסיבות עבור היהודים.

זיכרונות ילדות

הזיכרון הכי מפחיד שלי במרוקו היה, הפחד לצאת מחוץ לבית, במיוחד לבנות, בגלל הערבים מסביב. הצעירים שבהם הציקו לעיתים קרובות לבנות היהודיות.

הזיכרון הכי מתוק, הפעילות שהייתה לנו היהודים הצעירים במועדון הצופים, היינו נפגשים, לומדים, משחקים יחד ומבלים יחד… ושם היכרנו את החברים שלנו היהודים.

שנות ילדותי

הייתי ילדה ממושמעת, בבית עזרתי לאמי ולאחים שלי. הייתי ילדה רצינית בלימודים, היה חשוב להורים שלי,  שנצליח בלימודים ושנהיה עם השכלה. ההורים היו גאים בנו!

בשעת הפנאי היינו הולכים כולנו הצעירים לצופים היהודים ושם היינו מקבלים הרצאות, סדנאות, פעילויות שונות בקשר לחגים שלנו. בזמן  קבלת שבת בימי שישי היו נפגשים כל הצעירים, כשכולם היו לבושים במלבושים נקיים לכבוד שבת. זו הייתה אווירה מיוחדת של שירה ותפילה.

אחת החוויות המיוחדות שאני זוכרת במיוחד, שבימי הקיץ חמים, היינו יוצאים למחנה קיץ מחוץ לעיר לכמה שבועות. כל הצעירים היהודים היו מבלים יחד עם מדריכים בוגרים, שדאגו לנו שם לכל הצרכים.

בית ספר

במרוקו למדתי בבית ספר "אליאנס" אהבתי ללמוד חשבון, ואנגלית. גם פה בארץ ישראל אהבתי ללמוד והייתי רצינית אהבתי ללמוד מתמטיקה, אנגלית, לשון, ומדעים. היו לנו טיולים בארץ ותמיד קיבלתי תעודות טובות.

מנהגים ומסורות

חג פורים

במרוקו, בפורים היה מנהג להכין מאפה תנור מיוחד שנקרא "עין המן", זאת הייתה כעין לחמנייה גדולה עם ביצה קשה שהייתה קלועה או נכון יותר כלואה בבצק מתקתק, ומעליה פיזרו שומשום. הם האמינו, שזה כנגד עין הרע או מסמל את המן שניטמן. כאן לא המשכנו עם המנהג הזה. מאז שהיינו ילדים היה לנו מנהג להתחפש לדמויות של מגילת אסתר: למלכת אסתר, אחשוורוש, המן, זרש, ושתי ומרדכי היהודי. היה מנהג לקבל דמי פורים מההורים לילדים. אימא הייתה מכינה משלוחי מנות ולוקחים לדודים ולשכנים.

פסח

אחד המנהגים המיוחדים בחג הפסח, בליל הסדר, לפני תחילת קריאת ההגדה, יש טקס מיוחד ביהדות מרוקו, וגם אצלנו. ראש המשפחה לוקח מגש רחב ובו מונחים סימני החג, המגש מכוסה במפה יפה. ראש המשפחה עובר בין כל המסובים ומסובב את המגש מעל לראש של אחד מבני הבית, מגדול ועד קטן, כל זה מלווה בשירה "בבהילו יצאנו ממצרים.." ובקולות צהלולים כולם מחכים לשירה ולשמחה. כך נהגו מאז בביתנו במרוקו, וכך אנחנו נוהגים עד היום הזה. כולנו לבושים בבגדי חג חדשים ובמיוחד האימהות בבגד המסורתי מרוקאי "קאפטן".

העלייה לארץ ישראל

גדלתי במרוקו בעיר סאפי עד גיל 13 יחד עם הורי ואחיי. כפי שסיפרתי, בבוקר למדתי בבית ספר "אליאנס", ואחר הצהרים הלכנו כל האחים ללמוד עברית בתלמוד תורה. מבית הספר היסודי עברתי לחטיבה לעוד שנה וחצי. ואז עלינו כל המשפחה לארץ בשנת 1964.

הגענו לעיר אשדוד בעקבות ידידים שלנו, שגרו שם לפני כן, והגיעו כמה שנים לפנינו לאשדוד. שובצנו בבית ספר יסודיים חינוכיים וחלק באוניברסיטה. אחר הצהרים הלכנו ללמוד עברית באולפן. מהר מאוד קלטנו עברית, כי כבר ידענו לקרוא ולכתוב בעברית. אבא עבד כחיט ואימא הייתה עקרת בית.

תפקידים ומקומות עבודה

כשסיימתי את התיכון ואת הבגרויות התחתנתי. התחלתי לחפש עבודת, והתמזל מזלי, חיפשו אז מורים ללמד באולפנים לעולים חדשים מבוגרים.

לימדתי שבע שנים באולפנים, ובו זמנית למדתי לימודי הוראה. לאחר מכן עברתי ללמד בבית ספר יסודי, בתור מורה לכיתות ה'-ו' וגם מדריכה למתמטיקה. התקדמתי בסולם ההוראה. למדתי קורס מנהלים, וסיימתי לימודים לתואר ראשון ושני. זכיתי לנהל בבית ספר חדש באשדוד כ-24 שנים עד לפרישתי. אהבתי את הקשר עם התלמידים ועם האנשים. בכלל, אהבתי את כל העשייה החינוכית. היה חשוב לי שיצליחו בדרכם.

הקמת בית וחיי משפחה

הכרתי את סבא יוסף בשכונה בה גרנו. התחתנו, כשסיימתי את לימודי בתיכון בגיל 19.החתונה הייתה במועדון בשכונה כשההורים בעזרת השכנים בישלו לחתונה.

התחלתי לעבוד מיד אחרי החתונה בתור מורה ללשון למבוגרים עולים חדשים, והתקדמתי בלימודי ההוראה. נולדו לנו ארבע בנות. כיום ב"ה כולן נשואות ויש לנו 13 נכדים ו-3 נינים. אנחנו בקשר יום יומי בדרך תקשורתית. היום אנחנו עוזרים לנכדות של אפרת. אוספים אותם מבית הספר ועוזרים להם בשעורי הבית. משחקים איתם ומבלים איתם עד שההורים מגיעים מהעבודה.

אימא שלך, אושרית, הייתה ילדה טובה, מתוקה וממושמעת, שכולם אהבו אותה. היא תמיד כיבדה את כולם, ובמיוחד את סבא וסבתא רבה שלך.

בזמן הזה

כל יום אני מקפידה לארגן את הבית ואת הארוחות. אני משתדלת יום יום ללכת לחוג ספורט. מדברת עם המשפחה בטלפון יום יום בשיחות והודעות. מכינה פעם בשבוע עוגיות יבשות לכוס תה. כל ערב שותים תה עם העוגיות: ריפעת, קעק, ועוגה בחושה (פסטה).

שבת  שלי

מיום חמישי מכינים כבר את שולחן השבת המהודר. מכינים מאכלים הכוללים: דגים עם רוטב קציצות, פרוסות בשר, קוסקוס עם מרק ירקות. כמעט כל שבת יש אצלנו אורחים הורים וילדים. וכמובן, שבסעודות השבת שרים שירי שבת.

הפירות שלי והנחת שלי הם המשפחה שלי, הבנות שלי, הנכדים והנינים שלי. האהבה והחיבוק שלהם, הם הנחת שלי! הדאגה שלי שהם יהיו בריאים, מאושרים, שמחים במשפחותיהם, שיצליחו בדרכם ובפרנסתם. כל הצלחה שלהם היא הצלחתי!

עצה של סבתא לחיים: להיות תמיד חביבה על הבריות.

סבתא ומשפחתה

הזוית האישית

ברכה מסבתא:

לנכדה חנה תהילה הכי מקסימה, רוצה לאחל לך שתהיי בריאה, ילדה שמחה ומאושרת שתצליחי תמיד בדרכך! שכל סובביך ירוו נחת ממך! הישארי חייכנית, מצחיקה כמו תמיד.

ממי ופפי אוהבים אותך ומחבקים אותך!