מאגר סיפורי מורשת

שמי בטי מאיר, נולדתי לפני שישים ושש שנה בעיר קטנה ברומניה (בוטושני), להורי, אטי ורובין.

בתוך המשפחה חוויתי אהבה ללא גבולות, אבל מחוץ לבית השלטון הקומוסטי שלט בעם על ידי פחד. היה חשש תמידי מהמשטרה או מאי עמידה בציפיות של השלטון. לדוגמה: כשהייתי ילדה בת ארבע קיבלתי משימה יחד עם שאר ילדי הגן, למלא שקית נייר קטנה בפרחי בבונג מהשדה ליד הבית. במקום ליהנות מחווית האיסוף ומהפריחה המדהימה, הייתי עסוקה וטרודה שמא אחזור לגן כשהשקית אינה מלאה ומה יהיה עונשי על כך. כשהגננת בגן הסתכלה לעברי הייתי בטוחה שיש בכוונתה להעניש אותי למרות שישבתי בשקט.

יחד עם זאת אני זוכרת חוויות של עוצמה. בגיל שנתיים וחצי ביקשתי ללכת לבד במורד הרחוב לבית סבתי. התכוננתי לתשובה שלילית, אך להפתעתי הורי הסכימו והעבירו אותי למדרכה ממול. בשמחה,בחיוך רחב ובגאווה גדולה הלכתי לי בדרכי לסבתא. סבתי המתינה לי ליד הבית התכופפה לעברי ושאלה: "איך הגעת ?" "לבד סבתא, לבד" עניתי. חייכה סבתא והרימה את עיניה. הסתובבתי לאחור ולהפתעתי הורי היקרים עמדו שם, גאים ומאושרים. מרגע זה הבנתי שתמיד תמיד הורי יתנו לי עצמאות אבל ישמרו עלי מרחוק.

בילדותי התפרצה מחלת שיתוק הילדים, מחלה שגרמה לנכות משמעותית ואף למוות של ילדים. באותם שנים הצליחו ליצר את החיסון למחלה הנוראה וכל הילדים הוזמנו לקבל את החיסון. כל ההורים וגם ההורים שלי התלבטו מאוד אם לתת לילדים שלהם את החיסון החדש והלא מוכר. לבסוף אחרי התלבטויות רבות החליטו הורי שמהמחלה מסוכנת יותר מאשר החיסון.

מספר ימים לפני מועד החיסון, אימא הסבירה לי מה הולך להיות. שאני אקבל זריקה ביד, זריקה היא כמו עקיצה של יתוש, לרגע אחד יהיה קצת לא נעים. אחרי הזריקה נעשה תרגילים עם היד כדי שהחומר יתפזר והיד תכאב פחות. "במרפאה יהיו הרבה ילדים והם יבכו בגלל שהם פוחדים כי להם לא הסבירו מה עושים ואת לא תבכי כי את יודעת מה הולך להיות ואת תתני דוגמה לשאר הילדים שאפשר להתגבר" ואכן כך היה.

במרפאה היה חדר גדול עם הרבה ילדים וכולם מפוחדים ובוכים. האחות נגשה אליי עם המזרק וכמו שאימא אמרה, לא בכיתי ורק עצמתי את העיניים. הרגשתי שכל הילדים מסתכלים עליי בפליאה והאחות בעצמה התפלאה מאוד, במיוחד שהייתי רק בת שלוש וחצי, היא לא ראתה עוד ילד שלא בכה כשקיבל זריקה. כמובן שמיד אחר כך כמו שאימא לימדה אותי סובבתי את היד למעלה ולמטה, ואפילו תחושת העקיצה נעלמה. הייתי כל כך גאה בעצמי.

מאז ולתמיד כאשר היו ימי חיסונים בבית הספר, בקשתי להיות ראשונה בתור. כל החברים האחרים לכיתה התפלאו על האומץ שלי. הרגשתי גאווה ואחריות להיות דוגמה, לתת לחברים בטחון ולהפחית את החרדה שלהם.

העלייה לארץ

כשסיפרו לי שעולים לארץ ישראל, הייתי מאושרת. שמחתי עוד יותר שעלינו בזמן החופש הגדול ביולי. שמחתי שאני לא צריכה להיפרד מהחברות בגן וכשהן יגיעו ללימודים בתחילת השנה הן לא יבינו לאן נעלמתי.

ראשית עלינו על הרכבת אל עיר הבירה בוקרשט, לא הייתה מאושרת ממני ברכבת. בבוקרשט חיכינו מספר ימים ואז עלינו על הרכבת לעיר נאפולי שבאטליה. במעבר הגבול עם יוגוסלביה עלו חיילים עם מדים מצוחצחים שהרשימו אותי מאוד. הרגע הזה היה מאוד משמעותי עבורי זה הרגע שבאופן רשמי, סופי ומוחלט עזבנו את רומניה. לא הייתה מאושרת ממני, לא הפסקתי לחייך.

אחרי מסע של כמה ימים הגענו לנאפולי. נאפולי היממה אותי, השמש האירה בקרניים מלאות אור וחום, בין הבניינים הייתה תלויה כביסה שתנפנפה על חבלים מעל הרחובות. האנשים דיברו בקול רם ושמח, הם לא צעקו הם פשוט דיברו בקול רם ואף אחד לא כעס עליהם.

בימים שחיכינו לאונייה שתיקח אותנו לישראל הסתובבנו ברחובות ובשווקים. שם טעמתי את הבננה הראשונה ואת הג'אלטו (גלידה) המתוק והטעים. בוקר אחד שבמקרה היה גם יום הולדתי השישי טיילנו לאורך הנמל ושם ראיתי אונייה לבנה ענקית ויפיפייה. בלב ממש קיוויתי שכך תיראה האוניה שלנו.

לתדהמתי, הסתבר שזו בדיוק האונייה שאיתה נעלה לישראל. הייתי מאושרת, לא יכולתי לקוות למתנה נפלאה מזאת ליום ההולדת שלי. אחרי חמישה ימים הגענו לנמל חיפה כולנו היינו מאושרים, הגענו לארץ ישראל, אחרי מסע ארוך הגענו.

סידורי הקליטה היו יחסית מהירים ובסיומם נאמר לנו שאנו נגור במושב אדרת. יחד עם משפחה נוספת עלינו על הטנדר ויצאנו לדרך. לאחר מספר שעות סוף סוף הגענו. הטנדר הביא אותנו אל בית העם במושב, שם כבר חיכו לנו בדאגה. על השולחנות היו צלחות מלאות כל טוב ואני זוכרת במיוחד את הוופלות וגם את בקבוקי האונג'דה הכתומה והקשים. אני הייתי בעננים לא הבנתי מה מדברים, אבל היה ברור שדואגים לנו ומנסים לעזור ולהסביר. הפנים של כולם היו מוארות והם חייכו בטוב לב.

מבית העם אחרי מנוחה קצרה קיבלנו מפתח לבית שיהיה שלנו. בית קטן שהייתה בו כניסה עם מטבח קטן, שני חדרים עם מיטות ברזל ומזרנים ממולאים בקש. הערב ירד ואחרי המסע הארוך ניסינו לישון. החיים במושב עבורי היו נפלאים השמש האירה וחיממה, הפרחים פרחו ובניגוד להורי שהיו טרודים בעינייני פרנסה והתאקלמות אני חגגתי את החופש, החופש לרוץ, לדבר ולהינות מהטבע.

מושב אדרת

מושב אדרת נמצא בעמק האלה, הוא נבנה יחד עם מושבים נוספים על גבולות ישראל. שמו של הפרויקט היה "יישוב הספר". המטרה הייתה ליצור אחיזה באזורי הגבול. במסגרת הפרויקט נבנו גם המושבים שלומי ואביבים בצפון.

חוויות בבית הספר

בכיתה ב' הגעתי לכפר סבא. בלונדינית יחידה בין עולים ותיקים יותר מארצות המזרח. מהר מאוד הפכתי לשעשוע של אחד הבנים. בכל הפסקה ולפעמים גם בזמן השיעור, היה מפליא בי את מכותיו לשמחתם של חבריו שעמדו סביב. ניסיתי להתחבא, ניסיתי להקטין את עצמי ולמרות הכל כלום לא עזר. כמעט כל יום הייתי בורחת מבית הספר כבר בהפסקת העשר. אימא נגשה לדבר עם המנהל, אבל גם הוא היה חסר אונים.

בסופו של דבר הבנתי שרק אני אוכל לעזור לעצמי וכך, בבוקר אחד כששוב חבורת הבנים נעמדה סביבי והילד שוב הרים ידו עליי, אספתי את כל כוחותיי, אגרפתי את הידיים והעפתי לכיוונו בלי לתכנן איפה אני פוגעת בו. אני לא אשכח את המבט הנדהם ממראה הילדה הבלונדינית הקטנה שפוגעת בו. הפגיעה לא הייתה רק פגיעה פיזית, אלא פגיעה בכבוד שלו מול החברים. לא רק שהוא נפגע מהמכות, אלא גם שכל החברים ראו את זה. הוא ניסה רק עוד פעם אחת בלבד ויותר לא התקרב אליי.

בהמשך, הוא דאג לידע את כולם שיש להיזהר ממני כי אני מרביצנית.

זה היה שיעור לחיים. הבנתי שאסור לוותר, הבנתי שלפעמים רק אני יכולה לעזור לעצמי ואם הפתרונות שמצאתי לא פותרים את הבעיה, אני צריכה להיות יצירתית ולמצוא פתרון אחר גם אם אינו מקובל. למדתי שאני יכולה לסמוך על עצמי.

הזוית האישית

רוני: הייתה חוויה מאוד מהנה לעבוד ביחד עם סבתא על עבודה זאת.