מאגר סיפורי מורשת

שמי יפה אנגל לבית אסרף נולדתי בשנת 1951 בבית החולים רמבם בחיפה .

סיפור לידתי מתחיל במעברה ביקנעם, לשם הגיעו הורי מ"שער העלייה" ומשם הופנו אל המעברה ביקנעם, בידיעה שלאבי תהיה שם עבודה כחשמלאי בסולתם. אמי מספרת כשהגיעו למעברה, זה היה בלילה חשוך ולא ראו כלום. במעברה היו שורות של אוהלים והם קיבלו אוהל שבתוכו וסביבו, היו הרבה עשבים ולכלוך ואותו הפכו לבית זמני.

לסופי אחותי התינוקת לא הייתה מיטה, הורי קיבלו מיטת קפיצים ומזרנים ממולאים בקש. למזלם הם הביאו מצרפת עגלת ילדים, כך שהיה לה מקום  לישון. אמי שהייתה בהריון מתקדם איתי, דאגה מה יהיה לאחר הלידה. היה קשה להשיג אוכל, אפשר היה רק  תמורת תלושים. בעבור אחותי הם קיבלו ביצה אחת לשבוע, וההורים קבלו בשר רק פעם בחודש. אם רצו להתפנק בירקות, הלכו ברגל לחקלאים שגרו במושבה. יש לציין שאנשי המושבה היו נחמדים אלינו העולים.

אחרי ארבעה חודשים אמי הרגישה צירי לידה מתקרבים. בזמן הזה הודיעו להם שבניית הצריפונים הסתיימה, והם קיבלו הוראה מוועד המעברה, "צריף שגמור תכנסו ותתפסהו – צריף שלא גמור – לא להיכנס"  אמא עמדה עם סופי התינוקת על הידיים, ואבא עבר מצריף לצריף לבדוק מה מוכן. בצריף שקיבלו היו מסמרים מהבנייה, אבא קשר ענפים על מקל והכין מטאטא, כדי שיוכלו לנקותו קצת. את הלילה הם בילו על מיטות סוכנות עם מזרונים ושמיכות. למחרת בבוקר החלו לאמא צירים מוגברים והושיבו אותה על כיסא בצד הדרך לכיוון חיפה, ואמרו לה שברגע שתעבור מכונית או משאית, יעצרו לה טרמפ, כדי לנסוע לחיפה ללדת.

וכך היה .. אחרי שלוש שעות של המתנה, הגיע טנדר מכיוון קיבוץ הזורע, שאסף את אמי עד קיבוץ יגור, שם נאלצה אמי להמתין לעוד טרמפ שיצא מיגור לכיוון נשר, ובנשר מצא אבי מונית, שהביאה אותם לבית החולים רמב"ם. בחיפה ביקש אבי מהנהג שימתין לו, ויחזיר אותו אל המעברה, שם נשארה אחותי התינוקת אצל משפחת עולים אחרת מתימן. אבי נאלץ להשאיר את שעונו אצל הנהג כערבות.

במעברה גדלנו עד גיל שלוש, ובאותה תקופה סיימו לבנות את השיכונים ביוקנעם בגבעה שמעל המעברה, וגם אנחנו עברנו לדירת שיכון. אבא שעבד כחשמלאי, לקח על עצמו את פרויקט חיבור עמודי החשמל לבתים.

יש לי זיכרונות מאושרים מיקנעם בה גדלתי. "החלבן" שהיה קורא בשעת בוקר מוקדמת "חלב – חלב" ומצלצל בפעמון. יכולנו לקנות רק ליטר חלב והבאנו מהבית סיר למלא בו חלב, אבל לא יכולנו לקנות כל כמות שרצינו, הייתה הגבלה, לפי מספר הילדים בבית.  כאשר נשמע קול הפעמון של החלבן, כל הילדים הקטנים רצו אליו, ובכל פעם ילד אחר זכה לטפס על העגלה, ולשבת בה מספר דקות מאחורי החמור ודליי האלומיניום. שאר הילדים עמדו מאושרים לאורך הרחוב. החלבן נתן לכל ילד שם חיבה. לי הוא קרא פרנסו סקלה כי בבית הורי דיברו צרפתית.

כל יום בצהריים מכרו קרח. במקררים המיושנים היה צריך להכניס קרח למדף פנימי כדי לקרר את המזון. כשנשמעו קריאות "קרח – קרח" מכל בית יצא מישהו עם מגבת, רק לבעלי האמצעים היה מתקן מיוחד, להחזיק את בלוק הקרח מבלי שיקפאו לו הידיים. היה גם איש הנפט מרדכי, אך בהגיעו לשכונה קיבלו את פניו המבוגרים, היה זה מחוץ לתחום שלנו, לעמוד עם מיכל הנפט, ולגרור אותם חזרה במורד הביתה. בזכות הנפט יכולנו לחמם את הבית ולבשל. אש דלקה בביתנו בפתילייה הנצחית.

בשכונה בה גדלנו השכנים היו טובים ומאירי פנים, אמא התחברה עם כל השכנות, ומידי פעם ישבו בגינת הבית ביחד וקשקשו. הן תפרו או סרגו יחד, הילדים שיחקו במשחקי רחוב רבים, והאבות דיברו ביניהם. כולם הכירו את כולם ודאגו אחד לשני.

בשנת 1956 כשהגעתי לגיל חמש פרצה מלחמת קדש. זו היתה המלחמה הראשונה שלי. כשהיו הפצצות של האניה המצרית "איברהים אל אוול", בנמל חיפה נשמעה אזעקה. יצאה קריאה ברחובות לכבות אורות, וכולם האפילו את החלונות, ונבהלו מאוד. באותו הלילה יצאו מהבתים לרחוב והיו שהכניסו לחגורה את הכסף, הזהב והתמונות היקרות שהיו להם מהגולה. לא ידענו מה יהיה ולמה לצפות.

בשבת בבוקר היו נסיעות מאורגנות לים בטנטורה. היו רק שתי משאיות ביוקנעם והם התחלקו בהסעות בוקר וצהרים. היינו לבוא אליהם הביתה כדי לקנות כרטיסים, בין חמש לשש בערב שישי, ולהזמין מקום. כך כל שבת יצאה מיוקנעם שיירה של משפחות, עמוסות ילדים וסלים, לחוף הים בטנטורה בחוף דור, לבילוי משותף של הקהילה. כמובן שלאף אחד לא הייתה מכונית פרטית בזמן הזה. ילדי השכונה הכירו אחד את השני, ולמי שהייתה מסיבת יום הולדת, הייתה זו שמחה גדולה ומשותפת לכל הילדים ברחוב.

מדי יום, בשעות אחר הצהרים ועד שקיעת השמש, שיחקנו על הכביש משחקים כמו מחניים, המלך אמר, הקדרים באים, קפיצות חבל, תוקע, גוגואים, וקלאס. מאוחר יותר, כשכבר החשיך, נשמעו קריאות ההורים, "הביתה כבר מאוחר בואו לאכול ", וריחות של חביתות, ומיני טיגונים עלו באוויר מכל הבתים.

בבית הספר היסודי "אורנים" היינו המחזור הראשון  שסיים שש כיתות. בית הספר היה קטן ומשפחתי. מנהל בית הספר היה דמות נערצת עלינו בזכות מנהל בית הספר שמעון גפן היו לנו שיעורי דרמה, ספורט ,והאזנה למוזיקה מתקליטים שלא היו בנמצא בבתים. היו דמויות בלתי נשכחות מהימים ההם במרכז הישוב. מוכר הבגדים, המוכרת מהמכולת, חנות הבשר של ברוך, השוחט, סיאני, הרב ואשתו, גברת פרידמן המורה לבלט, עובדי מאפייה, הספרית גברת קרמר, האח במרפאה והרופא ד"ר בועזון.

כמובן שהיינו בתנועת הנוער העובד, וחווינו טיולי שטח. כמו כן הצטרפתי לצופים במושבה, וירדתי פעם בשבוע לפעולות מעניינות, לטיולים ומחנות בכל הארץ. התאהבתי במדריך הצופים שלי, ויותר מאוחר בכיתה י"א יכולתי לספר לו כי רק אז הוא התאהב בי.

בכיתה ח' עברנו מבחן ארצי, והורי שלחו אותי לתיכון בכפר יהושוע  שם גם אחותי הגדולה למדה וסיימה י"ב. בכיתה י' החלטתי שעולם האופנה קוסם לי, ועברתי לבית ספר ויצ"ו חיפה  שם נהניתי ללמוד אופנה תכנון , וגזירה. תפרתי בלי סוף בגדים לכל המשפחה.

את השירות הצבאי שלי עברתי בקיבוץ ניר עוז בנגב המערבי,שם שרתי כנחלאית והייתי גננת בגן צעיר. יצאתי לעצמאות, וחוויתי עולם אחר, אזור מדהים בארץ, וטיולים רבים בשטח הנגב, שהרחיבו את ידיעותי, שקודם הצטמצמו באזור מגורי בצפון הארץ.

לאחר השירות הצבאי חברי הציע לי נישואים, כיאה למה שהיא מקובל בתקופה הזו, צבא ולאחריו חתונה. בשנת 1972 התחתנו ונולדו לנו ארבעה ילדים: בועז נועם אפרת ודנה.

הזווית האישית

סבתא יפה והנכד יואב: היה לנו ממש כיף לעשות את העבודה המשותפת, במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי. היה ממש חוויתי ומעניין. אנחנו מאחלים אחד לשני הרבה בריאות ואושר.