מאגר סיפורי מורשת

שמי תמר נהרי, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרת המעורבות החברתית ובחרתי לתעד את סיפורה של דינה ברנס אותה הכרתי במועדון הגימלאים החדש, בדרך המשי, בגני תקווה, אותו מרכזת מירה אהרון.

 דינה מקדישה את הסיפור הזה להוריה האהובים – אביה אברהם ולאמה גרציה ז"ל

דינה ברנס נולדה בטריפולי שבלוב לגרציה ואברהם ז"ל. לאביה קראו בביתו "בכור", כי הוא היה האח הבכור בבית, היו לו שלושה אחים קטנים.

דינה מספרת על הוריה גרציה ואברהם:

הורי  של דינה גרציה ואברהם זיכרונם לברכה 

"תמונה זו שצרפתי, היא של הורי האהובים זיכרונם לברכה. אבי היקר אברהם (בכור), בן סבתי רמו (מרים) ואמי היקרה גרציה בת דהיבה (זהב). אמי, רציה, הייתה אשה יפת תואר, אשת חייל, עקרת בית למופת שחינכה אותנו רק לטוב.  היא ילדה 11 ילדים, בנוסף היה  הריון אחד שלא צלח. היום מאחד עשר ילדיה, נשארנו 7 אחים: שלושה בנים וארבע בנות, שיהיו בריאים. מזיכרונותי, אני זוכרת שאמי אהבה מאוד תירס שהיה צלוי על הגז, ובכל פעם שהייתי מכינה לה, היא הייתה מברכת אותי במילים: "אירני נפדיק", בתרגום מערבית הפירוש הוא: "כפרה עליך". אמי נפטרה בגיל 71, בשנת 1986. יהי זכרם של הורי מבורך לעד!"

"אחותי הגדולה מרים, התאלמנה מבעלה אבנר ז"ל, בגיל מאוד צעיר. היא נשארה עם שתי בנו קטנות וחמודות: אסנת וסיגלית. היום שתיהן גדלו ובגרו ולאחותי הגדולה, מרים, יש כבר נכדים ונינים".

דינה עם תמונת הוריה ז"ל

העלייה לישראל

דינה עלתה ארצה בתאריך 22.11.1951, כשהייתה בת שמונה באוניית "גלילה". האונייה שהביאה את שארית הפלטה והניצולים אחרי מלחמת העולם השנייה. דינה זוכרת את ההפלגה ומספרת: "הילדים הקטנים היו משתוללים ורצים, הארוחות שם היו מאוד מסודרות. כאשר הספינה עמדה להפליג אמרו להם "יאלה פוג", כלומר, קדימה לעלות".

דינה בצעירותה עם משפחתה במעברה

דינה סיפרה, שכאשר העולים היו מגיעים לארץ בתקופה זו, היו מרססים אותם בדי-די-טי, מפאת חשש שהביאו איתם מחלות מהארץ שעזבו או ממסעם בדרך לישראל. גם את דינה ואת משפחתה ריססו בדי-די-טי, היא סיפרה שזוהי הייתה חוויה משפילה מאוד. כשהם ירדו מהאונייה קיבל את פניהם בן דודה, אבנר ז"ל, עם גביע מנייר, בגביע הנייר היו גבינה וזיתים. העבירו אותם מנמל חיפה לשער העלייה, שהיה מחנה ליד חיפה, שאליו הועברו העולים החדשים. 

החיים במעברה – משער העלייה למעברת סקיה א'

דינה סיפרה כי היא הלכה לגן בשער העלייה. אבא שלה היה הולך למטבח המרכזי ומביא להם פודינג ורוד בתרמוס, היא אהבה אותו במיוחד. משער העלייה העבירו את משפחתה למעברת סכיה א', לימים אור יהודה. בהתחלה משפחתה בעלת שמונה הנפשות גרו שנה באוהל בודד בכל השטח הגדול של המעברה. התנאים באוהל היו מאוד קשים, היה קר מאוד, הגשמים שירדו נכנסו אל האוהל והקרקע שהייתה חול התרטבה. היא זוכרת אפילו שבערב אחד עלו על האוהל שועלים. דינה אמרה שהם מאוד פחדו, אך אביהם היה גיבור והבריח אותם. לאחר  תקופה העבירו אותם מהאוהל לצריף מעץ, שהיה מחולק לשני חלקים והיה לו גם גג אלומיניום. לפעמים, סבתא שלה, דהיבה (דהב בערבית = זהב) הייתה באה אליהם לבקר, הסבתא גרה עם בנה בנתניה. הזיכרונות מביקורי סבתא שלה טובים, כשסבתא שלה הייתה באה, היו מסרקים אותה, קולעים לה צמות ולוקחים אותה לבית הכנסת (הסבתא הייתה מאוד דתיה). היא הייתה אישה מאוד חכמה. בימים קרים כשהיה גשם וברד, דינה ואחיה היו מפחדים מאוד, אך סבתם הייתה אומרת שלא צריך לפחד מדבריו של הקדוש ברוך הוא. דינה סיפרה שהם היו מרגישים מאוד בחסרונה והיו מאוד עצובים כשהייתה חוזרת לביתה בנתניה.

ההיכרות עם בעלה עמוס ז"ל

דינה הכירה את בעלה, בחתונה של קרובת משפחה שלה. בעלה היה חבר קרוב של משפחת החתן. השניים נפגשו והחלו לצאת. הם יצאו במשך שנה ולאחר מכן התחתנו, בתאריך 13.9.1963. הם גרו תחילה בשיכון בגבעת שמואל למשך שנה, לאחר מכן עברו לקריית אונו ולאחר מכן עברו לגני תקווה, היא זוכרת את התאריך בו היגיעו לגני תקווה – זה היה בתאריך 19.10.1972.

דינה ובעלה ביום נישואיהם

50 שנה בגני תקווה

כשהם עברו לגור בגני תקווה היו לה ולבעלה ארבע בנות: גליה, איריס, טלילה ולילך. בתה החמישית, תמר המקסימה, נולדה כבר בגני תקווה. כל בנותיה למדו בבית הספר "רביבים", בגני תקווה. כשהיא סיפרה לי על זה הופתעתי, כי גם אני למדתי באותו בית הספר – רביבים. שמה של מנהלת בית הספר היה פרידה פרידמן. לאחר מכן החליפה אותה חנה מינס, שלפי דברי דינה, כולם אהבו אותה, כיוון שהייתה מנהלת נהדרת. באותה העת היה את בית התלמיד – מועדון משחקים לילדים. מתחתיו הייתה ספריה ומשחקיה בה אנשים היו משאילים משחקים.

בגני תקווה היה גם את קולנוע "רחל" ע"ש בתו של ראש המועצה הראשון שלמה דובין, אשר נפלה בגטו ורשה. קולנוע זה כבר לא קיים. דינה סיפרה, שגני תקווה הייתה "יבשה", לא היה מספר רב של גני שעשועים, בתי ספר, מקומות בילוי. היו עצים רבים, פרדסים, פחונים ושבילי חול עם עצי ברוש יפים. היא סיפרה שרק למשפחתה היה אוטו פרטי, בקושי היו כבישים. היה אוטובוס אחד, שהיה מגיע פעמים אחדות ביום. היה גם סופרמרקט קטן ובית מרקחת שהיה רחוק מאוד מביתה. למרבה הפלא, התקיימו חוגים לימודיים שהיא השתתפה בהם. היא השתתפה בחוג תפירה במשך חצי שנה, חוג למקרמה והיו גם המון הרצאות העשרה.

תעודה בת 60 – תעודת סיום לימודיים מקצועיים שדינה שמרה משנת 1963

דינה עבדה במעון ויצו, המעון שנשאר בגני תקווה עד היום. כשעבדה שם הוא היה צריף. למנהלת של המעון קראו עדה. היא הציעה לה לנהל את המעון לאחר פרישתה, אך דינה סרבה. דינה עבדה גם במזכירות בבית הספר הדתי "אריאל" שגם נשאר עד היום ביישוב וגם כעוזרת גננת.

למשפחתה של דינה היה חבר שהיה ותיק בגני תקווה – משה סופר. דינה זוכרת שהיה לו לול תרנגולות. הוא היה מספר להם המון סיפורים על גני תקווה הישנה וסיפורים מתקופת המלחמה (הוא היה ניצול שואה).

דינה מספרת שהחיים בגני תקווה היו שקטים, חוץ מהתקופה של מלחמת המפרץ. חלק מהטילים שנורו לכיוון ישראל נחתו במרחק של מספר קילומטרים מביתה. ההדף גרם לפגיעה בחלק מהקיר ולניפוץ חלון חדרה.

דינה נסעה לאיטליה פעמיים בחייה. בפעם הראשונה נסעה עם בעלה ובתה הקטנה, כמתנה לבת מצווה שלה. בפעם השנייה נסעה לטיול באיטליה עם חמשת בנותיה, הן הפתיעו אותה ונסעו ביחד. בטיולים הם ראו פסלים, מזרקות ונופים יפים. היא אומרת שלפעמים היא חושבת על איטליה ומתחילה לבכות, היא מחוברת מאוד אליה.

 דינה עם בנותיה, בטיול ההפתעה שהן ארגנו לה באיטליה

דינה סיפרה כי יש לה מסורת משפחתית, לכל נכד שלה שעולה לכיתה א', היא רוקמת מפית לאוכל וקונה להם תיק לשנה החדשה. לכל מפית יש נושא אחר וכולן רקומות במעשי ידיה.

דינה חושבת שגני תקווה השתנתה לטובה, כיוון שעכשיו ישנם יותר מוסדות חינוך, שדרות יפות, גני שעשועים, פארקים. היא מאוד שמחה לראות שישנה דרישה ערנית מאוד לגור בגני תקווה ואיך גני תקווה התפתחה לאורך השנים.

 דינה מספרת על החיים במעברה

הזוית האישית

דינה ברנס: תמר המתוקה ראיינה אותי בסבלנות, ברגש, באהבה והקדישה לי זמן. אני מאחלת לה מזל והצלחה בחיים. תודה מיוחדת לתמי גרין, שמגיעה למועדון שלנו עם התלמידים ומלווה אותנו לאורך כל הדרך. אלף תודות בהערכה ובהצלחה.

התלמידה תמר: נהניתי מאוד להפגש עם דינה ולשמוע את סיפוריה שסיקרנו אותי. היה מאוד מעניין לשמוע סיפורים מהעבר על מקום מגורי – גני תקווה. הכרתי אישה מעוררת השראה. אני רוצה לאחל לה בריאות הצלחה ושמחה אינסופית. הייתי מרותקת לסיפוריך ומאוד נהניתי לשוחח איתך.

"לפעמים אני בוכה שאני נזכרת באיטליה, אני מאוד אוהבת אותה". משפט זה השפיע עליי כי זה ריגש אותי לשמוע על האהבה והגעגוע של דינה לאיטליה.