מאגר סיפורי מורשת

מירנה טויז, סבתי  נולדה ב1937 בדרום אפריקה, להוריה ראובן וסוניה מאירסון, ילידי רוסיה וליטא.

כשהיא בגרה ונישאה לבני טויז, היא עלתה עם בעלה בני לישראל בשנת 1959, והזוג קבע את מושבו בקיבוץ יזרעאל, שם הם אימצו שתי בנות: אורלי, אמא של נעמי ארז וקרן. לאחר מכן, בשנת 1967 עלו גם ההורים של סבתא מירנה לארץ. סבתא מירנה חיה ביזרעאל כבר שישים ושתיים שנים.

ילדותה של סבתא

סבתא מירנה גדלה ביוהנסבורג לאחות שגדולה ממנה בארבעה עשר חודשים, ששמה פגי אן, ולאחים שקטנים ממנה בשישה עשר חודשים, תאומים בן ובת: ביולה והילר.

סבתא למדה בבית ספר שכונתי. כל ילדי השכונה היו משחקים כל היום ביחד ברחוב : טניס, קנקי, קריקט, מחבואים, כדורגל ועוד.

קנקי הוא משחק שבו מישהו מחזיק מקל ארוך, ומעליו מקל קצר, לאחר מכן הוא מקפיץ את המקל הקצר, ומישהו צריך לתפוס את המקל, וכך ממשיכים. קריקט הוא משחק מפורסם באנגליה בניוזילנד ובהודו. זה משחק עם מקלות שצריך לחבוט בכדור קטן וקשה ובעצם איתו להפיל את המקלות הקטנים. מי שמקל פגע בו יוצא מהמשחק.

בתמונה יושבים ההורים של סבתא: סוניה וראובן מאירסון ומאחוריהם עומדים ארבעת ילדיהם: סבתא מירנה, אחיה התאום סאני, אחותה פגי ואחותה ביולה.

תקופת בית ספר ותנועת הנוער

בית הספר בחוץ לארץ היה בית מעורב ליהודים ולמקומיים, ורוב הפעילות שהיו עושים,  היו שייכות לתנועה. בדרך כלל היו הולכים פעמיים בשבוע לתנועה. לתנועה קראו ״דרור הבונים״ שם היו מקיימים שיחות, הצגות, והיו נפגשים לפגישות חברתיות. בתנועה היו מגוון גדול יותר של  פעילויות מאשר בבית הספר. בבית הספר היו רק פעילויות ספורט. הפעילות בתנועה הייתה בכל פעם בבית אחר של החניכים. היו מתכוננים למחנה שהתקיים פעמיים בשנה והמחנה היה במשך שלושה שבועות.

אל המחנה היו מגיעים בדרך כלל ברכבת כי זה היה רחוק, לשם היו מגיעים בלי הורים, רק עם מדריכים של התנועה. כל הפעילויות היו על מדינת ישראל ועל יהדות. היו הרצאות על אירועים שקרו פעם בישראל, על הרצל על חנה סנש ועוד אירועים שקרו. כשהיו חוזרים הביתה המשיכו להיפגש עם החברה מהמחנה של התנועה. את החברה הכי טובה שלה אורלין,  שהיא חברה שלה עד היום, היא פגשה במחנה של תנועת הנוער ועד היום הן בקשר.

כל יום ראשון (היום החופשי) הם היו מסתובבים מבית לבית, כדי לאסוף כסף לקרן קיימת. אצל היהודים הייתה קופסא שהייתה נקראת ״הקופסא הכחולה״, של קרן קיימת, וכל משחק שהיו משחקים היה צריך לשים כסף בתוך הקופסא, ולאחר מכן הכסף היה הולך לנטיעת עצים. המטרה הייתה להגיע למדינת ישראל. כשסבתא הייתה  בת שבע עשרה היא הלכה ללמוד בבית הספר לאומנות במשך שלוש שנים.

הכרות ונישואים ובניית משפחה:

סבתא הכירה את סבא בתנועת הנוער כשהייתה בת שתיים עשרה, סבא היה בשכבה בוגרת יותר, ופעם אחת הם גנבו סירה והיו צריכים להגיע לשיחה, ואמרו לסבתא לשתוק ולא לגלות. עברו כמה שנים וסבתא התחילה לצאת עם סבא.

סבא עלה לארץ בזמן מבצע סיני, וכשהוא חזר לדרום אפריקה סבא וסבתא התחתנו שם. סבתא הייתה בת עשרים ואחת וסבא בן עשרים וחמש, וכבר באותו היום התחילו את המסע לכיוון עלייה לארץ דרך אירופה לאחר טיול של כמה חודשים ואז הם עלתה לארץ.

העלייה לארץ ישראל

סבתא וסבא בני עלו ב 1959 מיוהנסבורג. בתחילה, נסעו לקייפטאון ברכבת ומשם באוניה לאנגליה, טיילו ארבעה חודשים באירופה, ולאחר מכן עלו לישראל באוניה בשם ״הרצל״. סבתא עוד לא ידעה מילה בעברית, לכן שלחו אותם להכשרה בקיבוץ דברת, ושם הם היו צריכים להיפגש עם גרעין מאוסטרליה. סבתא עבדה במטעים. בדברת היו צריכים לתת להם ללמוד באולפן עברית אבל זה לא קרה, אז הם החליטו לאחר שלושה חודשים לעבור לקיבוץ יזרעאל, כי לשם רצו לעלות מהתחלה, ומכיוון שזה היה קיבוץ צעיר, בתחילת דרכו. כשהגיעו ליזרעאל היה שם רק עץ אחד וכמה צריפים. מאז שסבתא הגיעה לקיבוץ התחילו לקרוא לה מיקי, וכך כולנו מכנים אותה. מאז סבתא גרה ביזרעאל במשך שישים ושתיים שנים.

מקצוע ועיסוק

כשסבתא מירנה הגיעה לקיבוץ היא עבדה במטעים, אך אחרי העבודה הייתה מציירת ומדפיסה על בדים. יום אחד כשראו את  את הבדים שלה בתל אביב, אנשים רצו לקנות אותם, ומאז התחילו להזמין בדים. במשך הזמן היא קיבלה יום אחד חופשי בשבוע, שבו במקום לעבוד במטעים הלכה לעבוד בציור על בדים.

סבא בני היה חלק ממקימי המפעל של יזרעאל: "מטרוניקס".

הוא הקים בפינת החי חוות ציפורים והפך להיות יועץ בנושא גידול ציפורים. כמו כן סבתא התחילה לעסוק גם בקדרות, ופתחה חוג. כשהיו ירידים בתל אביב ובירושלים, היא הייתה הולכת למכור בדים מודפסים ועבודות מקרמיקה. פעם בשנה הייתה תצוגת אופנה ישראלית, ששם היו מוכרים שמלות לכל העולם  ושם הציגו שמלות שהיא ציירה עליהם.

ככל שהיו יותר הזמנות, כך היא עבדה יותר בתחום האומנות ופחות במטעים, וכך זה הפך בסופו של דבר, להיות הענף שלה. עם השנים החלה גם לצייר על אריחים. היו גם כמה בנות מהצפון שפתחו חנות בחיפה, והיא הצטרפה אליהן. הייתה תקופה שסבתא הייתה מארגנת חתונות בקיבוץ. והייתה מקשטת בכל חג, את חדר האוכל של הקיבוץ בציורים ועבודות שלה, ועד היום בכל פסח תולים את הציורים שלה על כל הקירות והחלונות.

במשך שלושים ותשע שנים סבתא העבירה ב"דורות בגלבוע" חוג של ציור על אריחים. דורות בגלבוע הוא מרכז ותיקים לוותיקי הגלבוע, ששם מעבירים הרבה קורסים בתחומים שונים.

אימוץ הבנות אחרי עשר שנים בארץ, החליטו סבתי וסבי, לאמץ את הילדה הראשונה שלהם: אורלי, שהיא אמא שלי. את אורלי אימצו כאשר הייתה בת כמה ימים, כי הוריה הביולוגים לא יכלו לטפל בה. כשאורלי הייתה בת שנה וחצי אימצו עוד ילדה: קרן. שתי הבנות גדלו ביזרעאל. אורלי התחתנה וכשהייתה בת עשרים ושתיים, נולדה בתה הראשונה שהיא בעצם הנכדה של סבתא וסבא. היום לאורלי יש חמישה ילדים ולקרן שניים. אנחנו תמיד היינו משפחה מאוד מלוכדת. הגענו לסבא וסבתא לפחות חמש פעמים בשבוע. המשפחה חוגגת יחד חגים ימי הולדת, עושים ביחד פיקניקים  וכל שישי עושים ביחד ארוחה.

סבא נפטר לפני שנתיים ב – 2020 ומאז אנחנו לא עוזבים את סבתא ושומרים עליה מאוד.

הזווית האישית

נעמי: היה מאוד נחמד לשמוע את הסיפור של סבתא. זה עשה טוב לסבתא, שהתעניינתי בה ובקורות חייה. למדתי דברים חדשים על החיים של סבתא שלי.