מאגר סיפורי מורשת

אני מרים דליה יוסף, סבתא של מיה – נכדתי הבכורה והאהובה. נולדתי בישראל באוגוסט 1950 בעיר חדרה להורים צעירים מאד, שאני בתם הבכורה. שמי הראשון, מרים, הוא על שמה של סבתה של אמי. שמי השני, דליה, הוא השם בו אני משתמשת ביום יום. השם הזה היה בחירתה של אמי, ג׳ולייט, שכאם צעירה רצתה לתת לבתה הקטנה שם עדכני.

מילדותם וגם אחרי נישואיהם, הורי, ג'ולייט  חיו בעיראק בבתים בורגניים וברווחה כלכלית בערים חנקין, ליד גבול פרס, ובגדד. אך כאשר החלו הפרעות באוכלוסיה היהודית, הם ומשפחתם המורחבת נטשו הכל ועשו את דרכם ארצה בדרכים לא שגרתיות.

לדברי אמי, בשנת 1942 התארגנה קבוצה של פעילים שגייסה נוער יהודי מקומי לשירות בתנועת המחתרת הציונית. אמי הצטרפה לתנועה החשאית יחד עם אחיה הגדול, מרדכי, ואחותה הקטנה, יהודית. הקבוצה הצליחה להתארגן בעזרתם של שליחים מיוחדים מישראל, ואמי זוכרת את שמותיהם הפרטיים עד היום: אברהם, ישעיהו ומנחם. השליחים השתכנו בביתם של הורי אמי, תחת זהות בדויה כשליחי הצבא הבריטי. בכך, סבי אהרון חי סיכן את עצמו ואת משפחתו למען התנועה והמדינה שבדרך.

כעבור שלוש שנות פעילות, נקראו השליחים לשוב ארצה. במהלך השנים הנ״ל הם עסקו בפעילות חשאית שלא הייתה ידועה לבני המשפחה, למעט סבי ואחיו משה. לצערי הידע הזה, כמו בהרבה סיפורים דומים, אבד עם השנים. פרט פיקנטי אחד שכן שמעתי עליו היה הכינויים המחתרתיים – נוהג שהיה מקובל באותה תקופה. אמי זכתה לכינוי דבורה.

בשנת 1950, כשהתגברו הפרעות ביהודים, הורי ומשפחתם המורחבת עלו ארצה. הם הגיעו לישראל בבטחה אבל נותרו ללא רכוש או כסף, כל זאת כשעל גופם (עדיין) בגדים יוקרתיים, זכר לחיי הרווחה בעיראק. הם נדהמו כאשר פינו אותם לגור באוהלים, וכך התגלגלו ממקום למקום. בתוך כל המהומה והקושי, אני נולדתי.

בשנת 1953, בדרך מקרה, סבי פגש את אברהם – אחד השליחים מארץ ישראל שהשתכנו בביתו כעשור לפני כן. הפגישה הזו הובילה לתוצאה חיובית עבור משפחתי. כהוקרה על השירות הוחלט כי הם זכאים לדיור קבע, וכך, נקבע מקום מושבה של משפחתי בפתח תקווה.

בפתח תקווה עברה עלי ילדות מאושרת. היינו שלושה דורות ושבע משפחות גרעיניות, כולן צאצאיהם של סבי אהרון ואחיו משה. היו לנו חיים משותפים נהדרים, וכילדה וכנכדה הבכורה של סבא אהרון, הרגשתי עטופה בחום ואהבה מכל הכיוונים. את ילדותנו, אני, אחי הצעיר ובני דודי, בילינו בעיקר ברחוב ובגן המשחקים. כבר מגיל צעיר מאד העסקנו את עצמנו במגוון של משחקים – מחבואים, תופסת, קפיצה על חבל, והמשחק האהוב עלי – קלאס. היינו מציירים על הרצפה ריבועים בתצורות שונות וקופצים מקובייה לקובייה כשדוחפים את האבן בעזרת רגל אחת. כאשר דוד שלי צבח, שהיה מבוגר ממני רק במעט, קיבל אופניים לבר המצווה, זו הייתה חגיגה עבורנו הילדים, וסיבוב על האופניים היה כרוך ב״תשלום״ של שוקולד או משהו אחר טעים. כתחליף לאופניים היו לנו גם קורקינטים מאולתרים שבנינו בעצמנו. ולא נשכח את המשחק שהוא מסמלי התקופה של שנות החמישים – הולה הופ שמסובבים סביב המותניים לכמה שיותר זמן. בגיל עשר הצטרפתי לתנועת הנוער מחנות העולים. הפעילות הייתה בעיקר בימי שישי אחה״צ. חוץ מהמשפחה שלי, השכונה הייתה קיבוץ גלויות אמיתי עם משפחות מצפון אפריקה, אירופה, ארצות הבלקן, והמזרח התיכון והחברויות שנוצרו שם ליוו אותי הרבה שנים.

בשכונה שלי רוב הזמן לא הייתה תנועה של רכבים. מדי פעם היה עובר טרקטור מקיבוץ עינת הסמוך, וזה היה מקפיץ ומשמח אותנו. בצד השני של השכונה היה שדה ענק שגבל במחנה סירקין. כילדה הייתי נהנית לטייל שם עם חברותי ולקטוף פרחים. כך, אני זוכרת עד היום את מראי ושמות הפרחים שהיו נפוצים באזור זה. במיוחד אני זוכרת עץ דומים גדול שצמח בשדה הזה ושהיינו מתאספים סביבו. זיכרון נוסף ואחרון הוא יללות התנים שהגיעו מכל הכיוונים בשעות הלילה והיו לי כשיר ערש.

בשנת 1962, כשהייתי בת 12, הורי עברו לבני ברק. הכל נעשה בצניעות ובעבודה קשה, אבל גם עם הרבה שמחה, אהבה, ומשפחה מורחבת. בשנת 1974 נישאתי לניסים ומאז ועד היום – קרוב ל-50 שנה אחרי – אנו גרים בראשון לציון. כאן נולדו לנו בנינו גולן וניר, אביה של מיה והם גאוות המשפחה כולה.

חשוב לי להוסיף: בשנתיים האחרונות, אחי הצעיר עופר הצליח ליצור קשר דרך הפייסבוק עם אנשים מאזור המגורים של משפחתה של אמי בעיר חנקין. הוא קיבל מהם עדכונים, תמונות, וסרטונים מהעיר והשכונה וגם, מה שהכי מרגש, מהבית של המשפחה ומבית מלון שהיה בבעלותם, שניהם מבנים מיוחדים ומעוטרים. הם גם שלחו לנו הפתעה – תיעוד של פסל ממוזיאון השעווה המקומי שמנציח את דמותו של דודה של אמי, משה, שהיה בעל מעמד בקהילה, עזר לנזקקים, והיה מקובל על היהודים ועל תושבי המקום הערבים לפני קרוב למאה שנה.

התמונה עדכנית, נשלחה לאחי שיצר קשר עם הדיירים הנוכחיים בפייסבוק. נסו לדמיין אותו הבית והייחודיות שלו באזור לפני מאה שנה.

האנשים שבתמונה מימין היו בקשר עם אחי דרך הפייסבוק וכך הצלחנו לקבל את המזכרת הנהדרת הזו.

הזוית האישית

סבתא דליה: מיה שלי, נהניתי לחלוק איתך את העבר שלי. אני מחכה לראות איך הסיפור האישי שלך יתפתח וילבלב. התוכנית נתנה לי כלים להעביר את תולדות המשפחה לנכדתי. בטרם התחילה התוכנית, מיה פנתה אליי ואמרה: "סבתא אני רוצה לדעת עלייך יותר".

מיה: נהניתי מאד במפגשים, היה לי כיף להיות עם סבתא ומעניין להכיר אותה ואת העבר שלה. מתוך הסיפורים למדתי על הקשיים שהיו בזמן המלחמות וזה גרם לי להעריך יותר את התקופה שאני חיה בה ללא מלחמות. אני ממליצה לתלמידים נוספים להצטרף לתוכנית.