מאגר סיפורי מורשת

שמי שרה סופר. נקראתי שרה על שם סבתא שלי. שם החיבה שלי הוא שרה ג'ון (ג'ון משמעו יקר). שם המשפחה המקורי שלי הוא פורזאני והוחלף אחרי הנישואים לסופר ואני שלמה עם זה. לשפ המשפחה הנוכחי אין משמעות מיוחדת. נולדתי בפרס. אין תאריך לידה מדויק, אבל בערך בחנוכה אני מציינת יום הולדת.

הרגשתי לידה מחדש כשנולדה נכדתי הראשונה, הייתי בת 54. הייתה התרגשות גדולה שנעשיתי סבתא, נולדה נכדתי הראשונה וטיפלתי בה במשך שנתיים של כיף והנאות. אני שלישית במשפחה, אבא שלי נתן לי הרבה חום ואהבה יותר מכולם, כי אני הייתי על שם אמו. יש לי שני אחים וארבע אחיות וביחד אנחנו שישה אחים. שמה של האחות הגדולה שלי הוא אביבה ויש לה ארבעה ילדים, היא בת 78 והיא סבתא רבתא. אחי קובי הוא בן 76, הוא יצא לפנסיה כשהוא היה בן 70, הוא היה צבעי. יש לו שלושה ילדים ותשעה נכדים. הוא מעביר את זמנו בקאנטרי ובחוג ציור, הוא כישרוני מאוד בתחום הציור.

האירוע שזכור לי מילדותי הוא כשהייתי בת 13 בחג שבועות, שזה חג המים (שאחד שופך על השני מים), ואני רצתי כדי שלא ישפכו עלי מים והחלקתי ושברתי את הרגל בזמן שרצתי. אחי הגדול קובי הסיע אותי בווספה לבית החולים וישנתי שם לילה שלם, היו לי הרבה כאבים וכל המשפחה נורא דאגה לי. מאז הייתה לי טראומה ובגלל זה הפסקתי לשחק בשבועות.

עלינו לארץ בשנת 1950, הייתי בת שנתיים. גרנו בעיר בפרדס חנה בצריפונים, היה רק חדר אחד גדול כמו סלון והצריף היה עשוי מעץ. השירותים היה בחוץ וגם המקלחון. היינו שמונה נפשות (שישה אחים ושני הורים). היה בית כנסת, מכולת, מרפאה, בית ספר והכל היה קרוב. הייתה חווייה מהנה מאוד. החפץ המיוחד והיחיד היקר לי מילדותי הוא אלבום תמונות. דוד שלי (ניסים) הביא לי את האלבום ושם היו כל התמונות שלי ושל משפחתי. האלבום לא קיים יותר מאחר שהייתה שריפה וכל התמונות והמזכרות מילדותי נשרפו.

אהבנו לשחק בשבע אבנים, בקלאס, במחבואים, חבל, כדור, סבתא סורגת, גולות וסכין קולע. המאכלים המיוחדים שאכלנו בחגים ואני זוכרת אותם הם פרגית ממולאת עלה גפן גונדי. האירוע הזכור לי במיוחד ועד עכשיו יש לי מזכרת ממנו – הוא כשאחותי הגדולה התעצבנה עלי, תפסה לי את השיער ותלשה לי אותו – יש לי סימן שם ומאז לא צמח לי שיער באותו אזור. בחג הפסח, שהוא החג האהוב עלי, היה לנו מנהג שבקריאת ההגדה כשאומרים "דיינו", אז מרביצים עם בצל ירוק על כל מי שבשולחן. אנחנו ממשיכים את אותה המסורת עד עצם היום הזה. אנחנו במשפחה עד היום חוגגים את החגים ביחד כמה שאפשרי וגם יוצאים לטיולים ולפיקניקים עם כל המשפחה.

יש שירים שאני זוכרת מפרס (למשל "מרה בבוס" – תנשק אותי), שיר עצוב ויפה ותמיד שרתי את השיר הזה לאבא שלי, בכל הזדמנות שיכולתי שרתי את השירים האלו. אני נוהגת גם היום לשיר את אותם שירים ואני שרה אותם לעצמי. זה מזכיר לי את ילדותי ואני זוכרת את המילים וזולגות לי דמעות כל פעם שאני שרה אותם.

שיחקתי את אותם המשחקים עם אחיי ואחיותיי ועם החברה של השכונה שיחקנו ביחד בשכונה. כשסיפרתי לנכדיי על אותם משחקים הם ידעו רק על חלק קטן מאותם המשחקים, המשחקים שלהם כיום שונים לחלוטין.. למדתי בגן ילדים ששמו מעברת רמתיים בהוד השרון. למדתי בבית ספר יסודי בגני צבי. אני זוכרת שאני הברזתי משיעורי אנגלית ואני מצטערת מאוד עד עצם היום הזה, ואני מסבירה לנכדים שלי שישקיעו בלימודים. המנהל אצלנו היה מרביץ למי שלא הכין שיעורים. למדתי שמונה שנים ביסודי, לא היה באפשרותי להמשיך ללמוד ויצאתי לעבודה. מניסיוני, אני מצטערת שלא היה באפשרותי ללמוד ואני כל הזמן אומרת לנכדיי: תלמדו כמה שאפשר כי בלי בגרות קשה מאוד להתקבל לעבודות שאתם רוצים. היום יש לי רצון ללמוד אבל קשה לי לזכור דברים.

האירוע שהכי שימח אותי מגיל ההתבגרות הוא שכשהייתי בת 14, נולדה לי אחיינית מאחות הגדולה אביבה. האירוע הכי עצוב שהיה לי בגיל ההתבגרות הוא שכשהייתי בת 16 אחיינית שלי בת השנתיים נפטרה.

יש לי שלוש בנות ושישה נכדים. ילדיי גרים בארץ אני שמחה שהם קרובים אלי ואני יכולה להיעזר בהם וגם לעזור להם. הנכדים באים אלי פעם בשבוע אבל מתקשרים בטלפון בתדירות גבוה והבנות מגיעות פעם בשבוע ומתקשרות בוקר וערב. סדר היום שלי לאחר יציאת הגמלאות כולל, לצערי, המשך עבודה לעבוד בחצי משרה בטיפול בקשישה, אני נפגשת עם חברותיי פעמיים בשבוע, מבקרת את נכדיי, יוצאת לטיולים, נמצאת בחדר כושר פעם בשבוע, הולכת להרקדה וקוראת ספר. הרקדה הוא תחביב חדש בשבילי, גם הטיולים וגם קריאת ספרים. לא מזמן נרשמתי לטיולים של שביל ישראל ואני מאוד נהנית שם, כל טיול מאתגר מחדש והטיול הכי מאתגר שעשיתי הוא 10 קילומטר עם הרבה עליות.

מקווה שלמדתם עלי דברים חדשים ושהתעניינתם לשמוע על חלק מסיפור חיי.

הזוית האישית

מתן הנכד המתעד: במהלך התיעוד נקלעתי להרבה קשיים והרגשתי המון רגשות ומחשבות. הרגשות שהרגשתי במהלך התיעוד הם: כעס, עצב, שמחה, ואפילו גם התעניינות. כעס: כעסתי מפני שזה לקח לי המון זמן מהחופש וגם לאחר מכן נתנו לנו המון מבחנים והרגשתי שלוחצים עלינו מאוד. עצב: היו מצבים שהייתי מאוד עצוב לדוגמא שראיינתי את סבתי אז היא הייתה צריכה לספר על בעלה (סבי יצחק ז"ל) ובאותו מקרה שנינו בכינו והיה לנו קשה מאוד לדבר. שמחה: בזמן הראיון עם סבתי לשנינו היה כיף מאוד והיא גם סיפרה על העבר שלה וגם התחבר לנו הקשר יותר ממה שהיה קודם (היינו בקשר טוב מאוד כבר מהתחלה) ובילינו המון שעות ביחד בדיבורים ובכיף חיים. התעניינות: במהלך הראיון התעניינתי מאוד בעבר של סבתי וגם דברים חדשים שלא ידעתי כמו: שנולדה לה אחיינית כשהיא הייתה בת 14 ואותה אחיינית נפטרה שנתיים מאוחר יותר.