מאגר סיפורי מורשת

שמי שולה לוינזון נולדתי ב1941 בתל אביב.

בעבר היתה בקיבוץ לינה משותפת, זאת אומרת הילדים היו ישנים ביחד בבתי הילדים והמחנכת היא זו שנמצאת אתם עד שנרדמו. המחשבה הייתה לשחרר את ההורים לפעילויות השונות בקיבוץ, להשתתף בוועדות השונות ולתרום מזמנם החופשי למטרות משותפות בקיבוץ.

שלושה מילדינו: שרון, תומר ומיכל, גדלו בלינה המשותפת כשמטפלות אוהבות ומסורות טיפלו בהם, והם גדלו יפה מאוד. לא תמיד היה פשוט להשאיר את הילדים בלילה באחריותה של שומרת הלילה. אבל זה היה דין התנועה.

כאשר יונתן הבן הרביעי שלנו (אבא שלך) היה בן שלוש, ילד בגן, הוא ברח בלילה מהגן, ורץ בחושך אלינו הביתה. נאלצנו להחזיר אותו לגן וחיכינו איתו עד שיירדם. בלילה כשהוא חזר על המעשה, החלטנו שמקומו של יונתן הוא לישון איתנו בחדר. זה היה בניגוד לכללי הקיבוץ, אך היינו נחושים בדרכנו, כי ידענו שזה חשוב לשקט הנפשי של הילד ושלנו ההורים. ואכן, יונתן התחיל אצלנו את הלינה המשפחתית, כשבקיבוץ עדיין היתה לינה משותפת. זה היה בניגוד לכללי החינוך בקיבוץ אבל היינו איתנים בדעתנו. ואכן שנולדה עמית כבר ברור לנו היה שהיא תגדל כמו יונתן, והם יגדלו בחדר, ביחד ובחברותא.

לא היה פשוט להיות חריגים בקיבוץ, כעסו עלינו, קראו אותנו לבירורים אבל היינו חזקים בדעותינו ולא ויתרנו.

במשך הזמן הצטרפו עוד משפחות בחריגות הזאת, עד שגמלה החלטה בתנועה הקיבוצית, שאין מנוס מרצון העם והלינה המשפחתית קיבלה "תעודת כשרות", וההורים יכולים להקשיב לנשימות ילדיהם בשנת הלילה, קרוב לאוזן קרוב ללב.

סבתא ואני בתוכנית הקשר הרב דורי

הזווית האישית

עומר: נהנינו מהמפגש המשותף, והיה מעניין לשמוע על הילדות בבית הילדים בקיבוץ של פעם.