מאגר סיפורי מורשת

שמי רומי ראובן, השנה השתתפתי בתוכנית הקשר הרב דורי במסגרת המעורבות החברתית בתיכון מית"ר, בגני תקווה. בחרתי להשתתף בתוכנית יחד עם סבתי, דליה ותיעדתי את סיפורה. דליה מנדלסון למדה בצעירותה בבית ספר דתי וחוותה קשיים רבים בהיטמעות בקהילה הדתית. היא נדרשה ללמוד תורה ולא הבינה כלל את החומר, אך חייה קיבלו תפנית מעניינת מאוד כאשר הפכה למורה למדעים ולמדריכת מורים.

סבתא ואני נפגשות בביתה לתיעוד סיפורה, בתוכנית הקשר הרב דורי

ילדות

הסיפור של סבתי, דליה מנדלסון, מתחיל אי שם בשנת 1954. היא נולדה פה בארץ, לאימא כוכבה ולאבא רודולף הבולגריים, בתל אביב. בשנת 1949 משפחתה עלתה לארץ יחד עם אחיה הגדול ממנה בשמונה שנים, שמואל. היא גדלה בדרך השלום, ומספרת שהוריה עבדו קשה מאוד על מנת להצליח לממן את הבית, והם הרוויחו טוב; המשפחה שלה הייתה למשפחה היחידה ברחוב שהחזיקה מכונית פרטית. סבתא מספרת שלמרות היותה האחות הקטנה במשפחה, רוב תשומת הלב הייתה מוקדשת דווקא לאחיה שמואל, שחווה הרבה קשיים בלימודים.

שאלתי את סבתא מה היא נהגה לעשות בזמן הפנוי שלה בתור ילדה? סבתא סיפרה: "הייתי ילדה שאוהבת לבלות בחוץ, הייתי יוצאת לרחוב לשחק בגוגואים עם חברים, וגם אהבתי לרקוד. אמי רשמה אותי לחוג בלט כשהייתי בת חמש." כאשר דליה התחילה ללמוד בבית-הספר היסודי, סבתא הייתה צריכה ללכת לבית-ספר דתי, כיוון שהוריה פספסו את ההרשמה לבתי הספר האחרים באזור. הדבר הקשה עליה מאוד, כיוון שהיא לא הגיעה מרקע דתי כלל. "למדתי רק תורה, פחדתי שהילדים בכיתה שלי יראו אותי נוסעת בשבת… מבחינה חברתית, כן היו לי הרבה חברות, כי הייתי ילדה חברותית שאהבה ליצור קשרים חדשים." כאשר דליה סיימה את כיתה ד', סבתא ומשפחתה עברו לדירה בגבעתיים, שם היא התחילה חיים חדשים בבית ספר רגיל.

תקופת הנעורים ובית ספר התיכון

סבתא מספרת: "בתיכון למדתי במגמה הריאלית ביולוגית, זה התחום שהכי עניין אותי. למדתי בתיכון שהיה קרוב אליי מאוד לבית וזה היה לי מאוד נוח. סה"כ הייתי תלמידה בינונית. לצד חיי הלימודים, הייתי נערה שאהבה לצאת, לבלות, לחיות, להתגנדר, להיות מטופחת, להכיר בנים… בכיתה י"א הכרתי את שלומי, שכיום הוא בעלי. נפגשנו במועדון ריקודים במקרה וכבר באותו ערב הוא ליווה אותי הבייתה."

החיים לאחר סיום הלימודים בתיכון

סבתא סיפרה לי שהיא רצתה להיות מורה חיילת בצבא, ולאחר שסיימה את לימודיה בתיכון, המשיכה ללימודים בסמינר הקיבוצים. "הגשתי בקשה לדחות את הגיוס שלי כדי ללמוד איך להיות מורה, והצבא קיבל את הבקשה שלי", היא מספרת. בסמינר הקיבוצים סבתא למדה במשך שלוש שנים, ובסוף שנת הלימודים השנייה, בהיותה בת 20, היא נישאה לשלומי.

סבתא דליה וסבא שלומי בצעירותם

לאחר שסיימה את מסלול לימודיה בסמינר הקיבוצים, הגישה בשנית בקשה לדחיית גיוסה במטרה ללמוד מדעי החיים באוניברסיטה. חודש לאחר מכן גילתה שהיא בהיריון ולכן בסוף לא התגייסה כלל. "בסופו של דבר התחלתי ללמוד כשידעתי שאני בהיריון. היה לי מאוד לא קל, אבל זה היה חשוב לי מאוד."

סבתא דליה מספרת על האימהות בגיל צעיר

"יש לנו שני ילדים מדהימים – יניב הבן הבכור ואלית האחות הקטנה. כששניהם היו ילדים קטנים, הייתה ביניהם מערכת יחסים מדהימה. יניב מאוד דאג ועזר לאלית בתור האח הבכור. אחת החוויות שהכי זכורות לי מהתקופה בה הייתי אימא צעירה לילדים קטנים, התרחשה במהלך מלחמת שלום הגליל. שלומי היה במילואים. יום אחד בערב הוא התקשר אליי לשמוע את קולי, לוודא שהכל בסדר, ומהקול שלו הרגשתי שמשהו אינו כשורה. הוא הרגיע אותי ואמר שהכל טוב, אבל כבר אז, מאותה שיחה, ידעתי שלא הכל טוב.

בבוקר שלמחרת, פרצה מלחמה, מלחמת לבנון הראשונה, ואז הבנתי ששלומי ידע את זה, אבל לא רצה להדאיג אותי. כמובן שלאחר שפרצה המלחמה, המילואים של שלומי ארכו ואני נדרשתי להסתדר זמן רב לבד עם יניב ואלית, לדאוג להם, מה שהיה קשה מאוד גם פיזית, גם נפשית וגם מנטלית. אלית הייתה רק בת שלוש וחצי ויניב בן שבע, הם היו קטנים מאוד ולא ממש הבינו את המצב. כמובן שגם דאגתי מאוד לשלומי ולא יכולתי לשאת את זה שאני לא יכולה לתקשר איתו ולדעת שהוא בסדר. כבר יצאתי מדעתי מרוב געגועים ודאגה, עד שיום אחד באמצע הלילה שמעתי דפיקה בדלת וזה היה הוא. ההקלה שהייתה לי באותו רגע, הייתה שווה הכל."

סבתא דליה כיום

"כיום, בהיותי בת 70, לאחר שעברתי דבר או שניים, אני יכולה להגיד שאני מתגאה מאוד בהישגים שצברתי לאורך חיי", מספרת סבתא. סבתא סיפרה לי על הישגיה בהיבט המשפחתי, בהיבט המקצועי, ובהיבט האישי והחברתי. בהיבט המשפחתי סבתא אומרת: "אני מרוצה מאוד. נישאתי לבחיר ליבי והבאתי לעולם שני ילדים מדהימים ואיכותיים, הם מאוד משמעותיים בחיי, היה לי העונג והאושר לגדל אותם לאורך כל הדרך, הם היו ילדים מאוד נוחים שלא עשו בעיות, מאז ועד היום הם מאוד מנומסים ומחונכים, הם היו תלמידים מצטיינים, שניהם ניגנו בכישרון רב על אורגן… חווינו המון יחד, יצאנו להרבה מאוד טיולים משפחתיים… גם יניב וגם אלית למדו הנדסת אלקטרוניקה וחשמל וסיימו בהצטיינות יתרה תואר שני בהנדסת חשמל. עד היום הם מביאים לי נחת. שניהם התחתנו והביאו לי שישה נכדים מקסימים ומוצלחים."

בהיבט המקצועי: "זכיתי להגיע להישגים גבוהים בתחום הוראת המדעים כמדריכת מורים בחטיבות הביניים, וכמורה לביולוגיה ומדעים. היו לי תפקידי מפתח רבים בבית הספר בו לימדתי: כרכזת מדעים, רכזת מחוננים, רכזת שכבה ורכזת מצוינות אלפיים. כאות הערכה על העשייה המדעית חינוכית שלי בקריית אונו, זכיתי אף לקבל את פרס החינוך במחוז תל אביב, דבר שהביא לי המון גאווה."

בהיבט האישי והחברתי: "מרגע שפרשתי מתחום ההוראה, החלטתי לעסוק בכל מיני תחומים שהם רחוקים מאוד מעולם המדע: אומנות, פיסול מברונזה, ברידג', טיול בארץ ובעולם, למידה על ההיסטוריה של עמים ותרבויות… בנוסף, אני מתנדבת עד היום בארגון הבינלאומי "Lions" שדוגל בסיוע לקהילה בתחומים שונים, למשל: השתלמתי בקורס הבודק עין עצלה לילדים בגני ילדים. את הידע שרכשתי ניצלתי בשביל לבדוק ילדים בגני ילדים. תחום נוסף שבו החלטתי לתרום לחברה הוא העלאת המודעות למחלת הסוכרת וחשיפה של האוכלוסייה למחלה.

סבתא דליה וחברותיה – המתנדבות 

כיום, אני מתנדבת בפרויקט שנקרא "קפה אונו" שבמסגרתו אני מפנקת ומשמחת אחת לשבוע קשישים ושורדי שואה בקריית אונו. בתחילת מלחמת חרבות ברזל התנדבתי גם במיזם שנקרא "סנדוויץ' לכל חייל" במסגרתו הכנתי וארזתי כריכים לחיילים. אני מאמינה מאוד בהתנדבות ועשייה למען האחר, אלו דברים שמאוד ממלאים אותי ונותנים לי הרבה סיפוק."

בתמונה סבתא שלי סבא שלי עם חברי הארגון המתנדבים בקריית אונו עם מיכל רוזנשיין – ראש עיריית קריית אונו החדשה (ראשונה מימין)

הזוית האישית

רומי: "אתה יודע עליי הכל חוץ ממה שאתה לא יודע עליי" – במפגש הראשון שלי עם סבתא, זכור לי שהיא אמרה את המשפט הזה לסבא שלי, והוא נצרב לי בזיכרון מפני שבעיניי הוא מאוד משמעותי ומבהיר היטב שלפעמים אנחנו בטוחים שאנחנו יודעים כל כך הרבה על האנשים הקרובים אלינו, אבל למעשה מסתתר מאחוריהם עולם שלם שאנחנו לא מודעים אליו. השתתפות בתוכנית זו, תהליך התיעוד בכל המפגשים שלי עם  סבתא שלי, הוכיחו לי משפט זה באופן חד-משמעי.

אני וסבתא נהנינו מאוד מתוכנית זו. נהנינו גם מהעובדה שהתוכנית "גרמם" לנו להיפגש לעיתים תכופות יותר, וגם היה לי מאוד מעניין להיחשף לעולם שלם שלא הייתי מודעת אליו. חשבתי שאני יודעת כמעט הכל על סבתא שלי, אבל דרך המפגשים, הגענו לשיחות על דברים שמעולם לא ידעתי. אני מאמינה שמאוד חשוב להיות מחובר לשורשים שלך, לעבר ולהיסטוריה המשפחתית. בעיניי זאת המחויבות המינימלית שלי.

סבתא אמרה לי שהיא שמחה מאוד לספר לי על החיים שלה ושמחה שלמדתי עליה דברים חדשים. היא אמרה לי שחשוב שאלמד על החיים שהיו להם פעם, בעבר, כך אקבל פרספקטיבה מעט שונה על החיים של היום. התוכנית והמפגשים מאוד חיברו בינינו והיו משמעותיים עבורנו מאוד. אני מאחלת לסבתא שתמשיך להתגאות בהישגים שלה ושתמשיך בעשייה החברתית המדהימה שלה ולא תעצור לעולם. אני שמה לב שהעשייה הזאת מחברת אותה מאוד לאנשים אחרים ולכן אני שמחה מאוד ורוצה שתמשיך כך.

סבתא דליה: אני מאחלת לך להמשיך להיות נכדה מדהימה, לא להפסיק לחקור וללמוד על המשפחה שלך ועל העבר שלך. את עושה עבודה מצוינת, זכיתי להשתתף אתך בתוכנית זו."