מאגר סיפורי מורשת

שמי רותם, אני מתעדת את סבתי במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. זהו סיפור חייה של סבתי, מנקודת מבטה:

"שמי דבורה וולף זכרין, נולדתי בכפר הרא"ה בתאריך 7 במאי 1937. כפר הרא"ה היה אז מושב קטן. משפחתי גרה על גבעה שוממה סמוך לכפר, ללא שכנים וללא כל נפש חיה מסביב. עד גיל 10 לא היה בביתי חשמל ומים והיינו צריכים ללכת לבאר כדי להביא מים. כאשר הייתי בת חמש, איבדתי את אמי לאחר שנאבקה במחלה קשה. בעקבות כך נותרנו רק אחותי הגדולה בת ה- 6 ואני, לבד עם אבינו, אשר דאג לכל מחסורינו.

אבי היה אדם ואבא יוצא מגדר הרגיל – הוא עבד בשבילנו יום וליל. ובזכותו כבר מגיל צעיר מאוד נוצרה אצלי ואצל אחותי אהבה גדולה למוזיקה קלאסית. הוא הקפיד לקחת אותנו באוטובוס לתל אביב כדי שנראה אופרות. בזכותו גם סיפור האהבה שלי עם הפסנתר התחיל, מגיל קטן אבי היה לוקח אותי בעגלה עם סוס לחדרה על מנת שאלמד פסנתר אצל פרופסור ברוורמן. בגיל 5 התחלתי ללמוד בבית הספר בכפר הרא"ה למרות שהייתי צעירה, זאת משום שאחותי בת ה- 6 עלתה לכיתה א' ואני ביקשתי מאבי שיתן לי ללכת גם. היינו בבית הספר הזה עד כיתה י' ולאחר מכן נסענו ללמוד בירושלים.

אבינו שכר לנו חדר אצל גברת רוסייה, אנחנו דאגנו לכל צרכינו, ולמדנו בבית הספר מעלה שבירושלים במשך שנתיים (כיתות י"א וי"ב). בגלל שסיימתי את התיכון בגיל 17, עוד לא קיבלתי צו גיוס בסיום הלימודים, לכן מיד אחרי התיכון עברתי לאקדמיה למוזיקה שם למדתי ארבע שנים לתואר ראשון, באישור הצבא ובזמן הזה גם התחתנתי.

לאחר נישואיי

לאחר שנישאתי לבעלי אריה וולף זכרונו לברכה, המשכנו ללמוד וגרנו בירושלים. לימים בעלי קיבל מלגה מקרן אמריקאית לעשות תואר שני במשפט בינלאומי. נסענו לשנה וחצי לדאלאס שבטקסס, שם הוא למד ביחד עם סטודנטים מכל העולם ואני המשכתי לקחת שיעורי פסנתר. לאחר שחזרנו, גרנו בירושלים ברחוב המלך ג'ורג', בדיוק מול בניין הכנסת הישנה. היינו זוג צעיר ושנינו עבדנו מאוד קשה. לאחר מכן בעלי קיבל עבודה בתור שליח של ארגון עבודה בינלאומי של האו"ם, ועברנו לגור שנתיים באיסטנבול. בתום תקופתנו באיסטנבול חזרנו לירושלים שם נולדו שלושת ילדיי – בתי הבכורה שרון, אחריה רינת, ואחריה בני הצעיר רן. את שלושתם גידלנו ברחוב הטייסים בירושלים ולאחר מכן ברחוב בני בתירא. בכל אותו הזמן אני לימדתי פסנתר בקונסרבטוריון שליד האקדמיה למוזיקה בירושלים, ובזכות הסכם שהיה בין האקדמיה למוזיקה בירושלים לבין האוניברסיטה של ניו יורק, למדתי לתואר שני. לתואר זה למדתי תקופה מסוימת בישראל ועוד תקופה בניו יורק ובסיום התואר קיבלתי תואר שני שנקרא- "Master of the arts" מאוניברסיטת ניו יורק. חווית התואר השני הייתה מהנה ביותר, גרנו ביחד עם הרבה סטודנטים ונהנינו מכל רגע.

תקופת הפנסיה

בשנת 2008, כשבעלי ואני היינו פנסיונרים, החלטנו לעבור לגור בתל אביב ולחיות קרוב לילדינו ונכדינו. אמנם בת אחת נשארה בירושלים עם שלושה מנכדינו, אך בתי השנייה ובני עברו לתל אביב וחיו שם עם ילדיהם. עד היום אני חיה בתל אביב ואני מאוד נהנית מזה, תל אביב היא עיר מלאת אפשרויות עם כל מיני תוכניות, אמנות ומוזיקה, יש הרבה מה לעשות ואף פעם לא משעמם. בשנת 2014 נפטר בעלי, אריה וולף, ואני נשארתי לבד בדירה די גדולה. כמובן שבהתחלה היה לי מאוד קשה להיות לבד, אבל לאט לאט החיים ממשיכים. נרשמתי למועדון לגימלאים, שם למדתי צרפתית, אני עושה ספורט ושומעת הרצאות. נוסף על כך גם יש לי מדריך יוגה שבא אליי הביתה פעם בשבוע ואני מאוד נהנית. בעקבות משבר הקורונה והטילים שהיו על תל אביב, החלטתי לעבור לדיור מוגן שנקרא "הפאלאס" בתל אביב. זהו מקום מאוד נחמד אשר מציע מגוון של חוגים ופעילויות חברתיות מעניינות. אני גם משתדלת להיפגש עם כל הילדים והנכדים לעיתים קרובות ואנחנו שומרים על קשר משפחתי הדוק ואוהב.

חפץ משמעותי בעברה של סבתא – ספר תווים

כילדה, משפחתנו גרה בבית בודד על גבעה שוממה באמצע שום מקום. עד היותי בת עשר לא היינו מחוברים לחשמל, וגם מים זורמים לא היו בבית. השתמשנו בעששיות ומים הבאנו מבור בחצר, אך פסנתר דווקא כן היה לנו. הפסנתר הגיע ארצה מרוסיה עם אבי ומשפחתו בשנת 1921.

סבי ז"ל היה אחד הרופאים הראשונים של תל אביב. משפחתי היא משפחה שחיה, גדלה וחוותה את התרבות הרוסית. מוזיקה, אמנות ותיאטרון היוו את מרכז חייה. דודי, אחיו הגדול של אבי, היה צ'לן מפורסם, שתי דודותיי היו פסנתרניות ואבי היה זמר אופרה חובב. כעבור שנים, כבוגרת, באתי לבקר את משפחתי בכפר הרא"ה. סמוך לבית היה מחסן עשוי מפחים ובתוכו כל מיני גרוטאות. הייתי סקרנית החלטתי לבדוק מה יש בתוך המחסן. גיליתי רהיטים ישנים, כל מיני אלטע זעכן והרבה ניירות ומסמכים. חיטטתי במגירות ולפתע ראיתי משהו שנראה כמו ספר תווים. הוצאתי אותו מתחת לערימת הניירות ובאמת היה זה ספר תווים. הספר נשמר לגמרי לא רע, כריכתו קשה ושחורה ועליה חרוטות אותיות ומספרים בזהב. הצלחתי לזהות את כותרת הספר החרוטה בזהב "אלבום שופן" וכן את השנה בה הודפס "1902". את שאר הכתוב לא הצלחתי להבין כי היה ברוסית. חזרתי הביתה. הראיתי את הספר לאבי ושאלתי אותו מה פשר המילים החרוטות על הכריכה? ובכלל, למי שייך הספר הזה? אבי ממש התרגש ואמר- "הספר הוא של אחותי, דורה, שעל שמה את נקראת. היא קיבלה אותו כמתנה ליום הולדתה שהיה בתאריך 22 ביוני 1902 ושמה חרוט באותיות זהב גדולות על כריכת הספר". התרגשתי מאוד.

דפדפתי בספר. דפיו אומנם היו צהובים אך בהחלט ניתן היה לקרוא את התווים ולנגן לפיהם. ברור שהספר הוכן על פי הזמנה מיוחד, גם כי שמה חרוט עליו וגם כי " אלבום שופן" קשה ואולי גם בלתי אפשרי למצוא בחנויות תווים. "אלבום שופן" פירושו אוסף של צורות מוזיקליות שונות ששופן הלחין: מזורקות, ואלסים, נוקטורנים ואטידיום, ומכל קובץ כזה נמצאות בספר רק שתיים או שלוש יצירות, כך שהספר הוא מבחר שלם ומגוון של יצירותיו. שמחתי מאוד למצוא את הספר, אך ראיתי כי דפיו קצת רופפים. מסרתי אותו לכורך וביקשתי שלא יגע בכריכה. עד היום הספר נמצא אצלי ואני מנגנת ממנו מדי פעם ומרגישה כי הוא מסמל גשר בין דורות במשפחתי.

הזוית האישית

רותם הנכדה המתעדת: החוויה שלי מהקשר הרב דורי הייתה חוויה מעצימה ומקרבת. זכיתי לבלות זמן יקר עם סבתי האהובה ולגלות עליה דברים חדשים, גם על ההווה וגם על העבר. אני יכולה להגיד בפה מלא שסבתא שלי היא אחת הנשים הכי מיוחדות וחזקות שהכרתי, ואני כל כך שמחה שיש לי אותה ושזכיתי להכיר אותה מקרוב ולגדול ביחד איתה! אני מאחלת לסבתא שתזכה לעוד המון שנים בדיוק כמו אלה – שנים שבהן היא עושה מה שהיא אוהבת וכובשת את העולם. שתישאר צלולה, שמחה ואופטימית בדיוק כמו שהיא ושתמיד תדע שאני וכל שאר המשפחה פה לצידה לאורך כל הדרך. ולי אני מאחלת עוד המון שנים בחברתה, שנים בהן אוכל ללמוד ממנה ולשאוב השראה ממנה ומהאישה שהיא.