מאגר סיפורי מורשת

שמי רימונה וינטראוב לבית בוימן. נולדתי בעיר גדנסק שבפולין על שפת הים הבלטי, בשנת 194. 10 שנים לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה, כבת יחידה להורי לילי ודויד בוימן.

הפלגנו באנייה "ירושלים" לחיפה. המסע באנhיה ארך כשבוע. האנייה הייתה דווקא חדשה ומפוארת. האוכל היה טעים מאד אך מי יכול לאכול שיש גלים וסערה. כאן לראשונה טעמתי חומוס וזיתים. לא אהבתי.

הגענו לארץ ב- 1 לדצמבר 1957. האורות של חיפה והכרמל הזוהר בלילה היו מראה שלא ישכח לעולם. היה זה יום שישי לאחר כניסת השבת ולכן לא הורידו אותנו מהאוניה. וכך נותרנו עליה עד יום ראשון בבוקר. חורף 1957. היה קר וגשום.  19 שנה לאחר מכן, ב 1 לדצמבר נולד בני סער, אבא של אמלי. יום אחד בקיץ 58 נסעתי עם אמא שלי לחיפה, עיר שהייתה די קרובה לרמת ישי וסוף סוף חווינו שוב את הים התיכון, הים בו הפלגנו מאיטליה לארץ.

אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה שהתרחצתי בים ישראלי, הים התיכון, שהיה מאד שונה מהים שהכרתי בילדותי בפולין. בפולין גרתי על חוף הים הבלטי, לכן נורא התגעגעתי ללכת לים ולהתרחץ בו.

קישור לקובץ הסיפור המלא של סבתא רימונה

הזוית האישית

סבתא רימונה: נהניתי מאד מהמפגשים שנערכו בבית הספר בין נכדים, נכדות, סבים וסבתות. הגעתי להיפגש עם נכדתי היקרה, אמלי, בפעם הראשונה בתכנית מעין זו. סיפרתי לה על קורות עליית משפחתי לארץ. שתינו ניסינו להתקרב אחת לשניה וגשר על פער הדורות. תיארתי בפניה את מה שעבר עלי לפני 60 שנה, כאשר ניסינו אני ומשפחתי לגשר על חציית גבולות, יבשות, ימים, שפה, תרבות, אקלים, הרגלי חיים, ונופים. אמלי שאלה שאלות ואני מקווה שאכן הצלחתי להעביר לה את מה שהרגשתי אז ומה עבר עלי ואלו חוויות חוויתי בעת העליה ארצה.

בעת המפגשים, בעזרת סיפור העליה, שחזרתי לעצמי שוב ושוב את המסע שהחל באותו לילה קר, בנובמבר 57, בפולין, בגדנסק, עיר עתיקה על שפת הים הבלטי ובתום מסע ארוך שהתנהל ביבשה ובים, מסע שהיום אפשר לעשות אותו בארבע שעות קצרות בטיסה, ירדנו בנמל חיפה, בישראל.

אמלי: מאוד נהנתי מהמפגשים, זה מאוד עניין אותי לדעת מה סבתא שלי עברה, וללמוד דברים חדשים עלייה שלא ידעתי. המפגש נתן לי גם הזדמנות להתחבר אל סבתא שלי יותר, ולבנות איתה זמן.