מאגר סיפורי מורשת

המשפחה שלי

שמי רות, נולדתי בתל-אביב בשנת 1936 להורי, פנינה ואוריאל אביזוב ז"ל.

שמי ניתן לי לאחר ויכוחים בין הורי. בערב חג השבועות, סבא רפאל פסק ששמי יהיה רות כמו רות המואביה.

במקור היה שם המשפחה עויזוף. בבואם לארץ מבוכרה (אוזבקיסטאן), עברתו את שם משפחתם ל-"אביזוב". כל האחים שינו את שם משפחתם ל-אביזוב. לא ידוע על משמעות מיוחדת לשם.

אימי עלתה לארץ ישראל בגיל 9 (בשנת 1925), למדה וסיימה בירושלים את בית ספר "למל". אבי סיים במוסקבה, רוסיה, את בית הספר "טכניקום" (בשנת 1925). בבגרותם עברו לתל-אביב עם משפחותיהם.

באותה התקופה האנגלים שלטו בארץ, היו פרעות בדרכים והיה מפחיד להסתובב ברחוב. אבא עבד בבית חרושת (לודז'יה) בחולון ופחד לחזור הביתה בגלל שפחד להיתקל בפורעים ערבים מיפו. אימי התמודדה עם ההריון איתי לבד, וכשעמדה ללדת בשל המצב הקשה והמפחיד, היא נאלצה לנסוע לבית חולים "פוחובסקי" לבדה. כשנודע לאבא על לידתי הוא הגיע במהרה, ישב עם אמי מעט, ואחר כך מיהר לקנות לה זר פרחים גדול. המשפחה החדשה התאחדה והשמחה הייתה גדולה מאוד.

ילדות בתל אביב הורי גרו בשכונת פלורנטין בתל-אביב הגובלת עם יפו, שבה גרו גם ערבים. גרנו ברחוב הקישון בדירת חדר בשכנות עם גברת מילר, אישה אלמנה טובה. החצר הפנימית של הבית הייתה רחבת ידיים, מרוצפת בבלטות שחורות ולבנו והשירותים והמטבח היו משותפים. לאמא שלי הוקצתה במטבח חלקת שיש קטנה. בתקופה ההיא היו מבשלים על פתיליות, וכל כלי המטבח, חומרים ומצרכים לבישול, היו מאוחסנים בארגז עץ. אימי יכלה לבשל אחת ליומיים.

אבא היה איש חרוץ ובעל תושייה, למרות החוסר בפרנסה. הוא לקח מהשוק לול של תרנגולות, ניקה וצבע בצבע ורוד בהיר. אימי פרשה שמיכה ורודה, וזאת הייתה עריסתי. כשגדלתי הייתי במעון "ויצו" – בתל-אביב. החיים היו קשים, אימי ואבי יצאו לעבודה, אבל אני לא הרגשתי חוסר. בשכונה שלי היו הרבה ילדים ושיחקנו בחוץ על הכביש. הייתה שכנות טובה ועזרה הדדית. כך סיפורה לי אימי.

בגיל 4, עברנו לגור בבית חדש ברחוב נחלת בנימין 151 בתל-אביב. גרנו בדירת סטודיו עם חדר אחד, בקומה שלישית. היה בה מטבחון קטן שרק אדם אחד יכול היה להיות בו (כמובן שרק אימי יכלה להיכנס לחדר זה), אמבטיה עם שירותים ודוד מים שחיממנו פעם בשבוע. קירות האמבטיה היו מכוסים בחרסינה לבנה מבהיקה, וחלון צר שהאיר את החדר, גזוזטרה קטנה, ארונית קטנה שאבא בנה לי ובה סידרתי את צעצועיי הדלים – קורקינט, עגלה והבובה מרגריטה. היה גם מדף מלא עציצים שתפקידי היה להשקותם מידי יום.

בשעות אחר הצהריים ירדנו כל ילדי הבניין לשחק בקלאס, חבל, חמש אבנים, כדור, חלק ישבו סתם וסיפרו זה לזה סיפורים מצחיקים.

בתל-אביב הקטנה היפה והנקייה, היינו אוהבים לטייל ברגל, בשפת הים על החוף הנקי. בימי הקיץ החמים התרחצנו והשתזפנו בחוף. בנחל הירקון שטנו בסירת קיטור לשבע טחנות (מעיינות) שבהן רחצו הורים וילדים במים הזכים. מידי פעם היינו הולכים לגן החיות, שם האכלתי את הקופים בבוטנים, ולפעמים היינו הולכים גם לאכול גלידה ב-"ויטמן" שברחוב אלנבי. בשבתות חורפיות הם מזג האוויר היה נעים, היינו הולכים לאכול עוגות וקפה ב"קפולסקי" ברחוב אלנבי. מידי פעם במוצאי שבת היינו מבקרים בקפה "גינתי", שבו גם הייתה תזמורת וזוגות רבים רקדו לצלילי המוזיקה.

כשגדלתי הלכתי לגן "חורב", גן דתי. שם למדנו תפילות, לקרוא ולכתוב בתורה. כשמלאו לי חמש שנים, התקבלתי לבית הספר "ביאליק" ברחוב לוינסקי בתל-אביב, לכיתה ב'1.

הורי היו עובדים מידי יום, ולכן הייתי הולכת וחוזרת מבית הספר לבד. הייתי ילדה שמחה ומאושרת. ימי נעורי בתל-אביב היו שמחים, עם הרבה חברים וחברות.

זיכרונות ילדות

בלימודים בבית הספר, החל מכיתה ב' עד כיתה ו', הייתי בחברת אותם תלמידים, רק המורים התחלפו. האווירה בין התלמידים והמורים הייתה טובה. היינו משחקים ועוזרים אחד לשני בהכנת השיעורים. המורים התייחסו לתלמידים בחמלה וכבוד, וכשהמורים או המנהל היו נכנסים היינו עומדים לקראתם. באותה תקופה לא היו טיולים ברחבי הארץ, למעט טיול לבית ביאליק, שעל שמו נקרא בית הספר בו למדתי.

בבית הספר הייתה מורה שממש אהבתי, שמה היה שרה בינבינסטי. היא לימדה אותנו תנ"ך. חגגנו איתה את חגי ישראל, ובימי שישי שרנו שירים לכבוד שבת. בבית הספר הייתה גם מסעדה, וילדים רבים קיבלו ארוחת צהריים חמה. עשינו תורנויות במסעדת בית הספר – עריכת שולחנות והגשת מזון. המסעדה הייתה מיועדת לילדים שמשפחותיהם היו במצוקה כלכלית.

בבית ספרנו לא הייתה תלבושת אחידה, התלבשנו בהתאם לעונות השנה. רוב הילדים קיבלו נעליים ובגדים מאחיהם הגדולים, לפעמים גזרו את הקצה של הנעל על מנת שתתאים למידת הנעליים אל האחים האחרים.  בהפסקה הגדולה הרשו לנו לחצות את הכביש, לקנות בקיוסק בפרוטות שקיבלנו בבית. בקיוסק הייתי קונה סוכריות של פירות יבשים ומסטיקים.

בגיל שבע וחצי נולד אחי, אהוד. בגיל אחד עשרה וחצי נולדה אחותי, דרורה. הורי חשבו לקרוא לה דרורה בגלל התקווה להשתחרר משלטון המנדט הבריטי.

בתקופה הזו הייתה לי חברה טובה בשם יהודית שלמה, היא למדה בכיתה המקבילה וגרה בשכנות של שני רחובות ממני. עם יהודית הייתי אוהבת לשחק משחק רביעיות שנקרא "ספרא", לאכול  גרגרי חומוס מתובלים וטעימים ולדבר על בנים .

כשעזבתי את תל-אביב לחולון נפרדו דרכינו ומאז לא נפגשנו.

בשנת 1946, כשהייתי בת 12, עברנו לחולון לשכונת "אגרובנק". שכונה זו הייתה שכונה יוקרתית, בתים בנויים בני קומה אחת, עם גינות עצי פרי ופרחים. מסביב דיונות של חול. היה במרכז השכונה כביש, מדרכות, שדרה של עצי צפצפה. לא היו הרבה בתים בשכונה.

התושבים בשכונה היו מעטים, היו מעט ילדים, אך נוצרה בינינו חברות אמיתית. בילינו שעות וימים מתחת לעץ הג'ומס (שיקמה). עשינו נדנדות (טרזן), נחנו בצילו בצהריים אכלנו מפריו (פרי ורוד שצבע את השיניים בשחור), וגם טיפסנו על ענפיו הגבוהים.

זכיתי לחגוג עם כל ילדי השכונה והבוגרים את ערב הכרזת מדינה. ניסים השומר, השכן שלנו שהיה לו רדיו, עבר מבית לבית ובישר לנו שיש לנו מדינה. כולם יצאו עם יין, חיבוקים ורקדו לצללי הפטיפון. צחוקים ואושר אפפו את כולם, גם אותנו הילדים. יש לנו מדינה!! זה היה ב- 5.5.1948 ה' באייר תש"ח ואני בת 12 שנה.

את כיתות ז'-ח' למדתי בבית ספר "שנקר" בחולון. סיימתי את תיכון "קוגל" שהוקם בהתחלה בשני צריפים מעץ, ולאחר מכן עברנו לבית הספר החדש.

למדתי שנה בבית ספר לפקידות בתל-אביב ועד לגיוסי לצבא עבדתי כפקידה, מזכירה בהנהלת חשבונות של רואי חשבון שמידט את וסרמן בתל-אביב.

את תקופת נעורי ביליתי בתנועת הנוער השומר הצעיר בפעולות שונות. שרנו בלילות מסביב למדורה, רקדנו ריקודי עם, בחופשות יצאנו למחנות עבודה בקיבוצים ככח עזר.

היו לי הרבה חברים וחברות, וכך גם להורי. היו לנו הרבה אורחים וחגיגות, חגים וימי הולדת בחצר בתינו המרוצפת ומסביב פורחים פרחים, מלבלבים עצי פרי, לול תרנגולות ושובך יונים. הייתה אווירה של אהבה וחברות במדינתינו הצעירה. האנשים היו מאוחדים, צנועים ונאמנים.

הקמת משפחה

לאחר בדיקות שארכו כשנה ב-4.6.1954 התגייסתי לצה"ל. אמי ואבי ליווי אותי לתחנת האוטובוס בחולון, ומשם עליתי על אוטובוס ליפו. מיפו ביחד עם בנות נוספות נסענו במשאית לבסיס "סרפנד" (צריפין). בסיס טירונות –בה"ד 12. בבסיס קיבלנו את כל הציוד – בגדים, מצעים, שמיכה צבאית. קיבלנו מהמדריכה הסבר על קיפול השמיכות.

האימונים ותרגילי הסדר היו קשים בקיץ החם. התאמנו עם הנשק (סטן), עשינו תרגילי ספורט שהשמש קופחת על ראשינו. ניקנו שירותים, עשינו שמירות ובהפסקות היינו קונות בשק"ם ופלה מצופה ומים בטעם לימון. בסיום הטירונות, שארכה 6 שבועות, נשלחתי לקסטינה – "גשח" – הוסבתי לחייל חימוש, שם שררתי כפקידה אצל קצין חימוש.

מכיוון שהבסיס היה בסיס סגור הייתי מגיעה הביתה פעם בשבוע. בימי חמישי ערכו לנו ערב סגור. כל החיילים והחיילות היו מתאספים לאחר ארוחת הערב, רוקדים ריקודי עם וריקודים סלונים. באחד מהערבים האלה הכרתי את בעלי שמוליק.

לאחר כשנה וחצי לכל החברים נולדו תינוקות. גם לנו נולדה כלנית – הבכורה. הפסקתי לעבוד וגידלתי את כלנית במשך שנתיים. בבקרים הייתי נפגשת עם החברות בגינה, שם שוחננו על כל הקשיים וטיפלנו בילדים. חיי הנישואין עברו בכיף, אפינו עוגות בתנור שהיה שייך לי, רקדנו לצלילי תקליטים ואכלנו גרעינים. בהמשך נולד בננו אלון.

שמוליק החל לעבוד בתעשייה האווירית, ואני התחלתי לעבוד במפעל משגשג בחולון. במפעל עבדו 250 עובדים. עליתי בהדרגה בסולם הדרגות, ובסיום עבודתי, הייתי במחלקת כח אדם.

יצאנו לפנסיה מוקדמת, וטיילנו בחו"ל. לאחר זמן מה נולדה הבת השלישית – תמר. את מלחמת ששת הימים עברנו בפחד ואחר כך גם את מלחמת יום הכיפורים.

החיים היו פחות טובים ומאושרים, חברים לא חזרו מהמלחמה, המצב הכלכלי הורע. לשמוליק בעלי ואהבת חיי התפרצה מחלת הסכרת (גנטיקה משפחתית). למרבה הצער, המחלה היה הביאה לקטיעת רגלו השמאלית. המציאות החדשה, הלימוד וההגבלה בתנועה גזלה ממני ומכל המשפחה שנים רבות של טיפולים, נסיעות, בתי חולים ותרופות. לאט לאט המצב השתפר הכל נראה היה בסדר, ושמוליק הלך חופשי עם מקל ופרוטזה יקרה מחו"ל, הכל נגמר.

ערב פסח שנת 2009, כשכל המשפחה מומנת ולמחרת הלכנו לישון בנימה אופטימית. בבוקר, התעוררתי ליום חדש, הכנתי ארוחת בוקר, באתי להעיר את שמוליק בקריאת שמו: "שמוליק", ניגשתי אליו ולהפתעתי הוא היה מת.

לאחר מותו ב-24.3.2009 חיי וחיי משפחתי השתנו לבלי הכר. שמוליק השאיר אחריו אותי, את ילדיו – כלנית, אלון ותמר ו-10 נכדים.

יהי זכרו ברוך.

לאחר לכתו, בניתי לי חיים אחרים בלי בן זוג. הבדידות הייתה קשה. התחלתי לצייר בקבוצה, סריגה, התעמלות במועדון, טיפול בנכדים, פגישות עם חברים וחברות. אני מקבלת השראה מקריאת ספרים וצפייה בסרטים.

על אף הבדידות שורדת, משתדלת להיות עצמאית במחשבות ובעשייה, נולדו לי 3 נינים, כן ירבו. אני ממשיכה בחיי בשמחה, אושר ועצמאות.

הזוית האישית

התלמידים ליז מזה ויקיר עתמי: תודה רותי, שהשתתפת איתנו השונה בתוכנית הקשר הרב-דורי ושסיפרת לנו את סיפורך. אנחנו מאחלים לך למשפחתך בריאות שימחה.