מאגר סיפורי מורשת

ילדות

נולדתי בבגדד עיר הבירה של עירק בשנת 1918 למשפחה מרובת ילדים, 5 אחים ו- 3 אחיות. אבי יצחק, עבד כנגר וזגג ואמי שמחה עבדה בבית וטיפלה במשפחה. אני כילד בחופשים מבית הספר עזרתי לאבי בעבודתו. מגיל 3 למדתי אצל הרבי בחדר את הא"ב העיברי  ובגיל 6 הלכתי לבית הספר "אליאנס" בבגדד שם למדנו כבר מכיתה א' ארבע שפות- עברית, ערבית, צרפתית ואנגלית. אני למדתי 8 כיתות בלבד ולא רציתי להמשיך, אז התחלתי לעבוד, והורי עזרו לי בכסף ובהדרכה לפתוח חנות של מסגרות וזגגות בבתים. עבדתי כך שלוש שנים מגיל 15 עד גיל 18 ואחר כך עבדתי כחובש בבי"ח שישה חודשים. בבית שלנו גרנו כל המשפחה (5 אחים ו- 3 אחיות) בחדר אחד עם 3 מיתות ובחדר ליד גרה סבתי.

זיכרונות ילדות

בבית שמרנו על המסורת היהודית דבר שבא לידי ביטוי בשבתות ובחגים. מבחינת המטבח הכשר זכור לי שבחג הפסח הינו עושים ניקיון יסודי בכל חפץ וחפץ שנמצא בבית ואבי היה עושה בדיקת חמץ במהלך הליל שלפני חג הפסח. בליל שבת אמי הדליקה נרות שמן ואבי היה עושה קידוש. אחרי הארוחה ברכנו כולנו את ברכת המזון. ואבי היה מקפיד לקחת אותי ואת אחי לבית הכנסת בשבתות וחגים.

זכור לי שכשלמדתי ב"חדר" הרבי שרצה לציין ילד שקרא או התנהג טוב היה כאילו שם לו שן זהב בפה ע"י נגיע במחוג בין השניים ואומר לו: "סגור את הפה כדי שלא תברח לך שן הזהב". בבית הספר זכור לי שלילד שלא הכין ש"ב או איחר לבוא לכיתה היו מרביצים על היד עם סרגל.

הקשר עם שכנינו הערבים בבגדד

בבגדד היהודים היו נחותים בעיני הערבים הם שנאו אותנו והתייחסו אלינו ברשעות. הערבים המוסלמים מחולקים לשתי כתות- סונית ושיעית. בעיני הכת השיעית היה היהודי "טמא" ואסור היה לו לנגוע במזון במכולת כדי שלא יטמא את שאר המזון כך רק לחלבני היה מותר לתת לו את המזון הדרוש לו. אבל הכת הסונית הייתה ידידותית יותר כלפי היהודים, היו אוכלים ושותים איתם למרות שלא אהבו אותם במיוחד. מי ששלט בשילטון העירקי היו הסונים, דבר שהקל על חיינו בבגדד.

מקרה שקרה לי כשהייתי בן 11: נסעתי עם אחי שעבד כזגג לעיר מרוחקת כשעתיים מבגדד שתושביה היו שיעים רציתי לשתות כוס תה בכניסה של הג'מעה (בית התפילה של הערבים) כשישבתי לשתות את התה הופיע מוסלמי ולחש למוכר התה שאני ילד יהודי מבגדד, מוכר התה קרא לי לקום ממקומי לקח אותי לאמצע הרחוב כשמסביבי התאספו לא פחות מ-15 איש ומוכר התה אמר לכולם שאני יהודי שטימאתי את המקום ואת כוס התה בה שתיתי כאילו חטאתי חטא גדול. אז, למזלי הרב הגיע איש זקן שאחז בידי ושאל אותי האם זה נכון ואני שיקרתי והיכחשתי ואמרתי שאני מוסלמי ושמי מוחמד ואז הזקן גירש את כולם באומרו: "איך אתם רוצים להרוג ככה ילד מוסלמי בלי לדעת אם הוא מוסלמי או יהודי?!" ושלח אותי לדרכי וכך ניצלתי.

עליה לארץ

בגיל 18 הייתי צריך להתגייס לצבא העירקי ואבי לא רצה בכך, אז בערך בגיל 19 הוא סידר בחשאי שאעלה לארץ ישראל – כך הוחלט ש"אעלה לארץ" . למעשה, הוברחתי לארץ עם נהג ערבי שהוביל דגים ותמרים במשאית מעירק לארץ. כל הדרך ישבתי בין חביות הדגים ושם גם הסתתרתי במעבר הגבולות. המשאית נסעה דרך ירדן אך אני לא ראיתי את כל הדרך מפני שהתחבאתי בין החביות כדי שלא יראו אותי הנהגים שנסעו מאחור. הדרך ארכה מיום שני בערב עד יום רביעי בבוקר.  יצאנו מבגדד שבעירק והגענו לירושלים. כאשר הורידו אותי היה פחד שיראו אותי המשטרה האנגלית כי הם היו יכולים להחזיר אותי בחזרה לעירק. בימי הראשונים בירושלים התארחתי אצל דודי ולאחר מכן עברתי לתל אביב.

תעסוקה

התחלתי לעבוד כבר מגיל 15, וגם כשהגעתי לארץ חיפשתי מיד עבודה. כבר ביומי הראשון בתל אביב חיפשתי ומצאתי עבודה כעוזר למוכר ספרים, הרווחתי 7 גרוש ליום. אחרי שלושה ימים האדם שעבדתי אצלו נתן לי ספרים כדי למכור ואמר לי: "תמכור ותקבל חצי הכסף מהמכירה!" עבדתי בצורה הזאת כשבועיים ולאחר מכן התחלתי לקנות ספרים ולמכור אותם בעצמי.  גרתי בחדר קטן ושילמתי 30 גרוש לחודש. אחר כך התחלתי לעבוד בקטיף בפרדסים. ובגמר עבודת הקטיף עבדתי כשנה בעבודות בניין שם הרמתי לבנים על גבי והרווחתי 15 גרוש ביום ולפעמים גם-20 .

בתחילת מלחמת העולם השנייה, לא ניתן היה להשיג עבודה בכלל. בקושי יכולנו ולעבוד יום או יומיים בשבוע, הכסף בקושי הספיק לקיום ולפעמים לא היה כסף בשביל לאכול. בהמשך השנים הבאות עבדתי בעבודות שונות – כל מה שבא ליד, העיקר להתפרנס. היו זמנים שמכרתי ירקות בשוק ושלוש פעמים פתחתי בית קפה משלי. לאחר שהתחתנתי פתחתי חנות בגדים בה עבדנו אני ואשתי ואחר כך גם בני, כשלושים שנה.

הזוית האישית

עידו לוי מביא את סיפורו של סבא רבא שלו נעים שלום ז"ל.