מאגר סיפורי מורשת

שמי רומי, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת את סבא שלי, שלום הרפז, ומעלה את סיפורו אל מאגר המורשת של התכנית.

סבא שלי נולד ב21 לינואר 1950 בעיר ששמה טרגו ניאמץ שנמצאת בצפון-מזרח רומניה באזור שנקרא מולדובה, חבל ארץ זה נשאר עד עצם היום זה כחלק מרומניה.

סבי נולד לאמו רבקה ואביו שלמה שגם הם נולדו באותה העיר שברומניה. באותה העת שלט שלטון קומוניסטי ברומניה. בשל התנגדותה של המשפחה לשלטון הקומוניסטי, אמו לא יכלה להגיע לבית החולים על מנת ללדת את סבי. לפיכך, הלידה התרחשה בבית. המיילדת התגנבה לבית מתעלה בעומק של שני מטרים שנחפרה בשלג לשם כניסתה לבית. דודו של סבי שילם לאחראי על הגנרטור בעירייה כדי שיהיה חשמל בעיר במשך 24 שעות לקראת הלידה. באותו הערב הלך אביו של סבי, שלמה, לבית הכנסת. כאשר הגיע לבית הכנסת סיפר לרב על הלידה ועל שם הילד – "סורין". הרב אישר את שמו אך ביקש שיהיה לדעת מה שמו העברי. מכיוון ששם כזה לא נבחר ליילוד, בחר הרב בשם "שלום". הסיבה לבחירת השם – זוהי מילת הברכה לכל אדם יהודי כאשר נכנס לבית, לבית כנסת או כאשר פוגש יהודי אחר.

עד גיל שנה ושמונה חודשים גר סבי בעיר טרגו ניאמץ ובזמן זה החליטו הוריו לעלות לארץ ישראל. הסיבה העיקרית להחלטה זו הייתה הנזק שגרם השלטון הקומוניסטי ששלט ברומניה בימים ההם. לאחר מלחמת העולם השנייה עלה ברומניה שלטון חדש – השלטון הקומוניסטי שנהג גם הוא באנטישמיות. השלטון הוסיף לרצון של היהודים לברוח מרומניה בעיקר בגלל שמרבית היהודים קוטלגו למעמד נרדף בתקופה הקומוניסטית. השלטון הקומוניסטי ברומניה פעל בניצול האוכלוסייה שנובע מרצון לשיווין.

הניצול היה מופנה בעיקר לקהילה היהודית שרובה הייתה מורכבת מאנשים עשירים ולכן הקהילה היהודית הייתה הראשונה לברוח מרומניה ושימשה דוגמה לשאר האוכלוסייה שרצתה לעזוב את המדינה. השלטון הקומוניסטי פגע גם במשפחתו של סבי. השלטון הלאים לסבא יוסף (סבא של סבא שלי) את בית החרושת השייך לו ואת רכושו. בנוסף, גם את נכסיו של סבו השני. זו הייתה הסיבה העיקרית לעזיבתם של המשפחה.

בשנת 1951 עזב סבי ומשפחתו הקרובה שכוללת את הוריו, סבו ודודו את העיר טרגו ניאמץ והתחיל תהליך העלייה.

המשפחה נסעה מהעיר טרגו ניאמץ עם מספר מזוודות שהיה מותר לקחת לאלו שעזבו רומניה אז. לא הייתה אפשרות לקחת כסף, תעודות וכל שאר הרכוש הפרטי של המשפחה. סבא נזכר: "המסמך היחידי שהותר להם לקחת מרומניה היה תעודת המסע של הוריי ושלי ששימשה אותנו לאחר מכן בקליטה שלנו בישראל". לאחר מכן, הם נסעו לעיר הבירה בוקרשט, שם הוסדרה הנסיעה לישראל. העיר האחרונה אליה הגיעו ברומניה היית עיר נמל ששמה "קונסטנצה", ממנה סבי ומשפחתו עלו לאונייה ושם התחיל מסע העלייה לישראל.

האונייה עליה עלו הייתה האונייה "טרנסילבניה" ששימשה לעליית עולים לישראל מרומניה. "טרנסילבניה" הוכנסה לשירות ב-11 בפברואר 1938 ולמרות שהייתה מיועדת ל-412 נוסעים, בפועל בשירותה לעלייה לארץ ישראל העמיסו עליה כ-2000 נוסעים. רב החובל של האונייה היה אלכסנדרו שטיוביי. מסלולה של האונייה התחיל בקונסטנצה לכיוון הים השחור, המשיכה למיצרי "בוספורוס" שבטורקיה, לאחר מכן לים התיכון ולבסוף עגנה בנמל חיפה שבישראל. האונייה הגיעה לישראל בסוכות 1951. בוצעה קליטה של נוסעי האונייה בנמל חיפה על ידי אנשי הקליטה.

בחג הסוכות 1951 הגיע סבי לארץ. תחילה שהה עם משפחתו במחנה המעבר בעתלית – "שער העלייה", לאחר מכן הועברו למעברת שפרעם ולבסוף עברה משפחתו למושב שיתופי שנקרא אז "נווה יער" ולאחר מכן שונה שמו לשם- "אלוני אבא".

במושב אלוני אבא סבי גדל, היה גן, בית ספר היסודי "אלון הגליל" מכיתה א' עד כיתה ח'. את לימודי התיכון למד סבי בבית הספר "מקצועי נשר" בישוב נשר בצפון שם למד מכונאות רכב. לאחר סיום לימודיו שירת בצבא בבית ספר לחימוש של צה"ל בצריפין בתפקיד מדריך למכונאות רכב ובהמשך כמדריך למכונאות טנקים ולבסוף סיים את שירותו בצבא כסגן מפקד קורס במכונאות טנקים. חלק משירותו היה גם בבית ספר לשריון "ג'וליס" באזור אשקלון, בסיני, בגליל העלין וברמת הגולן.

לאחר שסיים לשרת בצבא חזר להתגורר ב"אלוני אבא". הוא עבד בענפי המשק והתמקד בעבודה במוסך ובתחבורה ובכך מימש את ניסיונו המקצועי מלימודיו ומשירותו בצבא. במשך השנים עבד בתחום הזה ביישוב – עסק במשאיות ובניהול כלי רכב. במקביל החל ללמוד הנדסאות מכונות במכללת "אוהל שרה" שבעמק יזרעאל והשלים את לימודיו בבית ספר להנדסאים שבטכניון בחיפה. באותה תקופה הכיר את סבתי, ציפי. כאשר הכיר את סבתי הכיר גם את דודתי ענבל שהייתה בת 3 שנים. הם התחתנו באלוני אבא בשנת 1977. בשנת 1978 נולדה להם בת ראשונה, אחות לענבל,  עדי – אימא שלי. בשנת 1982 נולדה בת הזקונים, מעין. בשנים אלה עבד בחברת נ.פלדמן ובניו שבמפרץ חיפה ושימש כמנהל המוסך המרכזי של החברה שמנה כ-80 עובדים. החברה עסקה בייבוא, מכירה ותחזוקה של ציוד חקלאי, ציוד כבד לעבודות עפר, ציוד לגינון ומנועים לגנרטורים. לאחר מכן, עבד במפעל תעשיות רכב שבנצרת עילית בתפקיד סגן מנהל אגף שיווק וייצוא למשאיות וכלי רכב צבאיים. בשנת 1988 התקבל לחברת תדיראן מערכות כמנהל תחזוקה לפרוייקט דלקן שהיה בתחילת דרכו. בשנת 2000 עבר לחברת "אורפק" במסגרת מכירת הפרוייקט ושימש כסמנכ"ל בפרוייקט הדלקן עד שנת 2017 שבה יצא לגמלאות.

כיום חיי סבא בדירתו בגבעתיים, מגדל ומחבק שישה נכדים מדהימים בניהם, אני.

מחשבותיו של סבא על חייו כיום ועל המשפחה: "מתחיל מהבנות שלי עדי ענבל ומעיין, נישאו לאיתן עידו ואיציק והביאו לעולם את רומי, אמה ובן, טומי, עמית ושי. הם המתנה היקרה מכל שקיבלתי בחיי. ההתרגשות גברה משנולדו, כל אחד הוא תוספת של התרגשות בעבורי. סבא מצליח להרדים כל אחד מהנכדים טוב יותר מכולם. עם ההתבגרות של כל אחד מן הנכדים אני חווה שמחה, אושר, גאווה מכל אחד ומכולם ביחד, אני מרגיש חובה ללוות את נכדיי בהתפתחות של כל אחד מהם. שמח להשרות מניסיוני רוגע, שיקול דעת, יכולות וכלים להתמודדות ולתחושת בטחון בחייהם של הנכדים. כל עולמי הוא בכך שהנכדים שמחים, מאושרים, מלוכדים וחזקים מול החיים שנציבים בפניהם ."

מאלבום התמונות

הזוית האישית

סבא שלום: התכנית אפשרה לי לדבר ולשוחח עם הנכדה שלי. נהניתי לשמוע את ההתעניינות והסקרנות של רומי. אני שמח שרומי בחרה לקחת חלק ב"קשר הרב דורי" ונהנתי לספר ולשתף בסיפור חיי.

רומי הנכדה המתעדת: זו היייתה הזדמנות טובה בשבילי לדבר עם סבא, לשמוע ממנו על העבר ולהכיר אותו ואת סיפור חייו. התכנית אפשרה לי להעמיק בסיפור של סבא ולחזק את הקשר שלנו. אני שמחה שבחרתי לקחת חלק ב"קשר הרב דורי".