מאגר סיפורי מורשת

"משמעות השם 'רוטשטיין' היא אבן אדומה, זה שם גרמני", מספר צבי. "נולדתי בשנת 1933, מה שהיום אוקראינה, ופעם היה פולין, באיזור גליציה בעיר ברודי. הוריי ז"ל, יעקב וסוניה, שניהם היו תושבי ברודי, אבא היה חייט, ואימא עקרת בית. בסך הכל, משפחה רגילה של מזרח אירופה.

מגיל 6 אני זוכר סביבי אנשים עובדים, חרוצים. סבא היה רצען (מי שתפר את הרתמות לסוסים), דודי היה סנדלר. אני זוכר את סבא עם כל החריצים שהיו לו בידיים מהחוטים, מהמתיחות. זו הייתה מלאכה של ממש. ואלו למעשה העבודות שאיפשרו ליהודים לעסוק בהן. כולם עבדו לפרנסתם, ומעטים הצליחו לפרוץ החוצה. כשאמי התחתנה, היא נשארה בבית אביה והוקצה להם חדר. אני גדלתי בבית של סבא וסבתא, ששמם היה מרגלית. שם עתיק, מופיע אצל יוסף בן מתיתיהו. אני, אחותי רחל ואמי שרידים של שתי משפחות מברודי – מרגלית ורוטשטיין. בבדיקה שעשיתי הגעתי אל 5-6 שמות רוטשטיינים בני דודים ו-11 בשם מרגלית בעיירה ובסביבה. כל האחרים נעלמו. יש אחד נוסף, בן דוד של אמי שגם ממשפחת מרגלית, שהתגייס לצבא הרוסי לפני שהגרמנים תקפו.

הגרמנים תקפו את פולין בראשון לספטמבר בשנת 1939 והתחלקו בפולין עם הרוסים, החלק שלנו נפל לידי הרוסים. בשנת 1941 הגרמנים תקפו את ברית המועצות, למרות שהיו בהסכם ביניהן. בשנת 1939-40 לערך, הרוסים החליטו שאבא שלי הוא קונטרה רבולוציונר (מתנגד מהפכה), וכלאו אותו בכלא. באותה התקופה, מי שהתנגד למהפכה, לא הייתה לו זכות קיום בעיני הרוסים. אני זוכר איך שבאו אלינו הביתה בלילה, לקחו אותי, את אמי ואחותי והעמיסו אותנו על קרון רכבת. אני הייתי בן 6 וחצי בלבד, ואחותי בת שנתיים וחצי. אותו קרון רכבת התמלא לאט לאט וכשכבר לא היה מקום, החל בנסיעה. כעבור 11 יממות הגענו לקזחסטן. זו הייתה שממה. כשהגענו, ניתקו את הקרונות והורידו אותנו. זה הרגיש כמו לעמוד על שפת ים כשהוא חלק לגמרי. ככה הערבה הייתה נראית. במיוחד באביב, כשהשלג נמס והצמחים עוד לא עלו. אז זה היה המצב כשבאנו. לא היה כלום. היו שלושה קרונות, ומולם כעשר עגלות רתומות לשוורים. התחילו להקריא שמות, כשכל שם מופנה לעגלה מסוימת. כל אחד קיבל כיכר לחם ועלה לעגלה. כעבור כשעתיים נסיעה הגענו לכפר מירונובקה (שם אוקראיני). זה היה המקום לשם היגרו הרוסים את מי שהם החליטו. בזמן מהפכת אוקטובר, עקרו אנשים שהיו חקלאים ופיזרו אותם. כשאנחנו הגענו, היה אביב, השלגים הפשירו וליד כל בית הייתה ערימת חיטה שנרקבה מחוץ לשלג. לא היו אמצעי אחסון, תוך שנתיים לא היה מה לאכול כי הכל הלך לחזית. כדי להתפרנס ולהשיג אוכל, צריך לעבוד. אתה צובר ימי עמל, מקבל 100 גרם חיטה על כל יום עמל בסוף העונה. לדוגמה, אמי שגמרה שנת עבודה, הגיעה עם שקית כזו של חיטה של שנת עבודה. כך החיים שלנו התחילו בקזחסטן, כשאני בעצם ילד. החורף היה קשה מאוד, ובקיץ 40 מעלות חום. כשהיה שלג, הדרך היחידה למצוא את הבתים הייתה לפי החורים בשלג של הארובות מהן יוצא עשן. כל הבקתות היו חפורות וסגורות. בית נקרא זימלנקה – ברוסית 'זימלה' זה אדמה. כלומר אדמית, כי הם היו בונים את הבתים מאדמה. אז בחורף הכל היה מכוסה לחלוטין, אתה צריך למצוא מדרגות שיורדות למטה, ולאתר עשן שיוצא מהארובות".

מה זכור לך במיוחד מתקופת הילדות בקזחסטן?

"בחורף אתה בעיקר יושב בבית כי בקושי אפשר לצאת. בקיץ של השנה הראשונה הייתי במין חצי בית ספר חצי גן, סוג של כיתה א', כשבצהריים נשארנו שם בגלל שההורים היו עובדים בשדה. בשנה השניה, עם בוא האביב, הפכתי להיות רועה אווזים. לכל בית היה כאווזה אחת או שתיים, ואווז זכר או שניים בכל הכפר. כילד נתבקשתי לקחת את כולם למרעה ולצאת. התחושות שלי כילד שצריך להתמודד עם דבר כזה היו מורכבות, ביום הראשון אתה לא יודע מה מחכה לך. קולות האווזים זכורים לי היטב. באיזושהי שעה כולם ממריאים ובורחים לך לנהר. ואני רץ לשם, כל עוד נשמתי בפנים. ואז חוזרים בחזרה. וככה עובר הקיץ בשנה הראשונה. בשנה השנייה אני כבר עובד חלקי, מוביל נשים עובדות לעבודה. הייתי שם השכם בבוקר, רותם שני שוורים ואוסף את הנשים לשדה. לא היו גברים, כי כולם בחזית (חוץ מזקנים וילדים). הייתי נוסע לנהר עם חבית, ממלא אותה במים ומביא לנשים. וככה במשך כל הקיץ. כל זה כשהייתי בערך בן 8 וחצי 9. ילד בן 9, אז, היה ילד שכבר מסוגל לעבוד. היום קשה לדמיין דבר כזה.

בשנה שלאחר מכן הייתי כבר בשדות הענקיים, במרחבי האין סוף בין הכפרים. היו זורעים את כל השטחים האלו בחיטה, בשביל החזית שהכל הלך אליה. בעת העבודה בשדה, לנו בקרון מחוץ לכפר, ועד שלא היינו מסיימים את הזריעה לא היינו חוזרים לכפר. בשנת 1944 כבר עבדתי בשטחים הרחוקים יותר מהכפר, עם המבוגרים. הג'וב שלי היה לעבוד עם הבהמות, גם בחריש וגם בקציר. כשעובדים עם בהמות, צריך להבין את הבהמה. שור, הוא מסה, בעל כוח עבודה. אבל הוא לא מסוגל ללכת ישר. אז יש זוג שוורים שגורד את המחרשה, אבל בראש – יש סוס שמוביל אותם ללכת ישר, אחרת זה לא יקרה. בשלב מאוחר יותר הצטרפו אלינו לעבודה צ'צנים, שגם הוגלו. אז היו צ'צנים שעבדו במקצרה והורידו את החיטה שנקצרה עם הקילשון, אחד שמשל בשוורים, ואני רכבתי על הסוס, הייתי זה שהוביל אותו ללכת ישר. הייתה לזה חשיבות גדולה – יוצאים לך 10-12 מקצרות אחת אחרי השנייה, וצריך לשמור כל הזמן על קו ישר. זו הייתה חוויה. וכך הייתה השנה האחרונה שם, לפני העליה לארץ".

מתי ואיך הגעת ארצה?

"כשנגמרה המלחמה, הרוסים אמרו שכל אחד יכול לחזור לאן שהוא רוצה. אימא אמרה שאנחנו חוזרים לפלסטינה, היא ידעה קצת עברית. וכך התגלגלנו בסוף שנת 1945 דרך פולין, לגרמניה, לבוואריה שם היינו כשנה וחצי. בסוף המלחמה, שלחו מהארץ שליחים לאירופה שריכזו שם את היהודים ונתנו להם כיוון. הם גם הקימו בתי ילדים מטעם המפלגות. אני למשל הייתי בבית 'דרור' עם אחותי, שהיה שייך למפלגת העבודה. מאוחר יותר הגעתי להחלטה שעליי לעזוב את הבית ולעלות לישראל. הייתי מיועד לעלות ארצה עם האקסודוס, אבל היות והייתי בתת משקל, הוציאו אותי מהקבוצה הזו. בניגוד לשאר החבורה שהייתה בבית הילדים. כך קרה שהגעתי לישראל עם תעודה מזויפת בשם 'רוול', אימא, שיכלה להיות סבתא שלי, ואח. אחרי חודשיים בארץ, הגעתי אל קיבוץ אשדות יעקב, והיו עוד עולים כמוני. עשו מאמץ יפה לקלוט אותנו, אך לא לגמרי קיבלו אותנו בתוך החברה הקיבוצית. היינו בשבילם כמו "סבונים", ילדי חוץ, לא שייכים. עם הזמן התרגלנו לזה. אבל אחרי הרבה זמן זה השתנה, בשנות ה-50, כשהתגייסנו לצבא בשנת 1951 ונעשינו חברי קיבוץ. אפילו אחד מהקבוצה שלנו הפך להיות מזכיר הקיבוץ. בזמנו, כשהייתי צעיר ותמים, האמנתי במה שהטמיעו בי. אבל בשלב מסוים, מרדתי במושגים האלה, ובמה שהכרתי. היו דברים שקרו סביבי שנגדו את הערכים שהאמנתי בהם, במיוחד מקרים של רמאות שזעקה בעיניי לשמיים. אמרתי, זה לא בשבילי. אני ועוד שמונה חבר'ה החלטנו לנתק את עצמנו מהקבוצה והתגייסנו לחיל הים בפעולת מרי הפגנתית. בשביל להתגייס לחיל הים היה צריך להתנדב, לא היה אפשרי להיכנס סתם. אני כתבתי מכתב ולמזלי זה נפל לידיים הנכונות וגייסו אותי. בצבא, כשהמליצו עליי לקבלת דרגה, סווגתי כאנלפבית וסורבתי לקבלת דרגת רס"ר. נאלצתי ללכת לתל אביב לשלושה חודשים ללמוד מוקדמות, בגלל שלא היו לי את כל שנות הלימוד המקובלות. עברתי איזה מבחן, קיבלתי גושפנקא, ואז גם קיבלתי דרגה. בהמשך נשלחתי לקורס קצינים. סך הכל שירתי 28 שנה בצבא הקבע, בין השנים 1951-1979. אני ומזל אישתי הכרנו במהלך השירות הצבאי, כשמזל שירתה כפקידה הראשית של ענף המבצעים בחיל הים".

השירות הצבאי והדאגה למשפחה

"כשאמי ואחותי הגיעו ארצה לא היה להן מה לאכול. בזמן הזה בצבא, התחננו שאחתום קבע, כי הייתי מבין האנשים הבודדים שידעו להפעיל את האמצעים איתם עבדנו. ניגשתי לקיבוץ וביקשתי שיאשרו לי לחתום. כי בקיבוץ, אם אתה עוזב בלי אישור לקבע – אתה לא חבר קיבוץ יותר. ולא היה לי עניין לעזוב את הקיבוץ, גם לא רציתי. סיימתי שירות חובה ורציתי לתמוך במשפחתי, החלטתי להשאיר קצת דמי כיס ואת שאר הכסף לתת לקיבוץ. ככה מקובל. באתי למזכיר הקיבוץ להציע לו את העסק, והוא הציע שאעביר את המשכורת שלי לקיבוץ ואמי תקבל כל חודש 10 לירות. לא הסכמתי לגובה הסכום, שהיה נמוך יחסית למה שמתאים לקיום אמי, אז חתמתי קבע ונתתי הכל לאימא שלי. בשנת 1956 פורצת מלחמה ואני בכלל צריך להשתחרר, אך מחתימים אותי מבלי שאני יודע. וככה כל שנה זה מתחדש, וכבר לא היה טעם לעזוב. הייתי ללא מקצוע, הצבא היה מקום העבודה והפרנסה שלי והלך לי לא רע. שירתי 11 שנה בשייטת כנגד ואחרי קורס קצינים יצאתי מהשייטת לכארבע שנים במטה של חיל הים, שם התעסקתי בנושאי הצטיידות השייטת באמל"ח. אחר כך הייתי בענף מבצעים בתקופת ההתשה הקשה ביותר, בתור אחד שמכיר את השייטת שעשתה את רוב העבודות מעבר לתעלה אז הייתי במבצעים של חיל הים. הייתי נציג חיל הים בצוות מטכ"לי שעסק בפעולות מעבר לתעלה בזמן ההתשה. דן שומרון היה ראש הענף דאז. היה לו איש חיל אוויר, איש צנחנים וכו' ואני הייתי איש חיל הים. היו פעולות רבות שביצעו, ישיבות, והחלטות. זו הייתה שנה אינטנסיבית וקשה מאוד. לאחר מכן הייתי בשארם קצין מבצעים של הזירה ומפקד בסיס באילת ומשם הלכתי לפו"ם. אחרי פו"ם הייתה מלחמת יום הכיפורים, שם הייתי בתפקיד מטה. מיד אחרי יום כיפור, קיבלתי סא"ל ומוניתי למפקד פלגה בבסיס חיפה שהייתה אחראית על איזור הגבול הצפוני בתקופה שהפדאיונים הסתננו ארצה. ישנתי מעט מאוד בלילות. משם שלחו אותי 'לנוח' בקציני ים. אחרי קציני ים סיימתי את התפקיד של מפקד בסיס בא-טור. השתחררתי בדרגת סא"ל".

כיום

"לפעמים אני שואל את עצמי מה היה קורה לולא לא היה הסיפור של גרמניה נכנסת לפולין? הייתי בטח חייט, או סנדלר. אני ומזל עברנו לכפר ורדים בשנת 1988. אנחנו מגדלים תשעה נכדים ושמונה נינים ברוך השם. הבן שלנו אביחי היה בצבא, סיים בדרגת אל"ם, היה מח"ט של חטיבת מילואים בצנחנים. בתפקיד האחרון שלו היה מפקד בית הספר לחי"ר. הבת שלנו איריס הייתה קצינת שליט"א וחניכה מצטיינת. הנכד שניר היה סמל בצנחנים".

מסר לדור הצעיר

"הייתי אומר רק דבר אחד – שלא יזלזלו בעובדה שיש לנו מדינה. על כולם לעשות ולתרום בשביל שהמדינה הזו תמשיך להתקיים. שלא יראו את זה כמובן מאליו, או כדבר שבא בקלות ושיכול להימשך בקלות. אני, מעולם לא חשבתי שאני עושה משהו יוצא דופן. אני אזרח במדינה". בשלב זה מסתכל אליי צבי ומסכם, בחצי צחוק: "אז נתקלת באיזה אידיאליסט זקן שעוד מאמין במשהו. אבל זה אני. אני מרוצה מהמשפחה שלי, מילדיי ומנכדיי אחד אחד".

לקובץ הסיפור המקורי: 

הזוית האישית

מאיה המתעדת: המפגש עם צבי היה מהנה, מלמד ומיוחד. צבי הוא איש צנוע ואינטיליגנטי, שעוד מימיו כילד לא חשש מעבודה קשה או מלקיחת אחריות. בעיני החוויות המאתגרות עימן נאלץ להתמודד בצעירותו הן אלו אשר בנו את דמותו ואופיו, שסייעו לו להגיע לעמדות מפתח משמעותיות בתפקידיו הרבים בצבא ולהצלחה רבה בהם ובכללי. שמחתי להכיר את צבי ומזל שאירחו אותי בביתם החמים כיד המלך, ולהיחשף לסיפורו המעניין של צבי. ניכר כי רוח הנתינה והמסירות למדינה היא ערך שעבר הלאה במשפחה.