מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1950 בהולנד, כמה שנים אחרי שחרור הולנד מהשלטון הנאצי, למשפחה ולמדינה כואבת. גדלתי בתקופה של הצנע אחרי המלחמה ועד היום כל שפע לא מובן מאליו.

אני הגדולה מבין 5 אחים. כשהייתי ילדה עברנו מקום מגורים כמה פעמים בעקבות עבודתו של אבי. זה היה די קשה כי כל פעם היינו צריכים להתאקלם במקום ולמצוא חברים חדשים.

כילדה לא נחשפתי הרבה למנהגים יהודיים. רק כשיצאתי מהבית בגיל 19 התחלתי ללמוד על היהדות. בשנת 1977 התחתנתי ונולדו לנו שלושה ילדים מדהימים. הבן הבכור נולד בארץ, בתקופה שגרנו שנתיים בארץ, בירושלים. שם למדתי לראשונה עברית באולפן. אהבתי מאוד את השפה. זו הייתה כיתה מרתקת עם תלמידים מ-17 מדינות והעברית אפשרה לנו לתקשר תוך זמן קצר.

בתחילת שנות ה-80 היו איומים על יהודים באירופה וגם בהולנד. שקלנו את עתיד ילדינו ולבסוף החלטנו לעלות ארצה בשנת 1984. הצטרפנו לגרעין התיישבות להקמת קיבוץ חנתון בגליל התחתון. זאת הייתה החלטה לא קלה לעזוב את המולדת והמשפחה למדינה בה אין לנו משפחה וחברים. נדרשנו לעבור שנת הכשרה בקיבוץ כפר החורש, רק שם פגשנו לראשונה את יתר חברי הגרעין.

זאת הייתה חוויה מאוד עמוקה, להקים קיבוץ מההתחלה, מה שאנחנו לא עשינו, פשוט לא היה. קלטנו במשך השנים הרבה עולים חדשים, בעיקר מצפון אמריקה. מפני שהעולים האלה היו דוברי אנגלית, היה מאתגר ללמוד עברית. התעקשתי לעבוד במקומות עבודה שדרשו ממני לדבר עברית, כך שאוכל לתקשר עם הילדים שלי שלמדו את השפה במהירות ואף לימדו את ילדי העולים הנקלטים, עברית. בדרך זו ילדיי יצאו נשכרים וזכו בתרגול האנגלית והגיעו לרמה טובה מאוד. שמרנו על השפה ההולנדית בבית, לזה גם עזרו הביקורים של ההורים שלי כפעמיים בשנה.

מפני שחנתון היה קיבוץ קטן, הקשרים עם הסביבה היו חשובים וכך זכינו להיכרות עם שלל סוגי התיישבות: קיבוץ, מושב, יישוב קהילתי, כפר ערבי ובדואי ועוד. היה לנו חשוב המבט וההיכרות הרב-תרבותית עבורנו ועבור ילדינו. כך בנינו לנו חברים חדשים ובית בארץ.

כל שנה הצטרף אלינו גרעין נח"ל (נוער חלוצי לוחם) שגם דרכם התקשרנו יותר ויותר לחיים בישראל. אני אהבתי במיוחד ללמוד שירים וישבתי כל פעם איתם כדי ללמוד את המילים והלחן. בחנתון עברנו את מלחמת המפרץ, תקופה מפחידה והיכרות ראשונה עם מלחמות בארץ.

בעשורים הראשונים בארץ יכולנו לנסוע רק פעם ב-5 שנים לחו"ל. עבורנו זו הייתה כמובן נסיעה למולדת ולמשפחה ולא לטיולים.

בשנת 1995 עברתי עם שלושת ילדיי לקיבוץ אורים בעוטף עזה, והתחלתי בזוגיות חדשה. החיים שם טובים, בעיקר כשהנכדים באים לבקר. מידי פעם יש תקופה קשה בגלל המצב הביטחוני בדרום.

אני חברה בתנועת "נשים עושות שלום" שמציעה פתרון מדיני לסכסוך לפני יציאה למלחמה.

רוב שנותיי בעבודה עבדתי והתמחיתי בתחום הזקנה. גם היום בפרישה אני ממשיכה להיות פעילה בתחום.

הזוית האישית

הנכד עומר: היה מעניין מאוד לגלות שורשים של המשפחה דרך הסיפור של סבתא.

סבתא אירנה: שמחתי על ההזדמנות לעבוד עם נכד אהוב ולספר לו קצת עליי ועל בית הוריו.