מאגר סיפורי מורשת

שמי אלון, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד את סבתי, סופי קנדלקר.

סבתא נולדה בשם בייבי, זה שם שניתן לה על ידי סבא דניאל וסבתא מזל, אמה הביולוגית. זה היה שם חיבה שנשאר עד שסבתא סופי עלתה לארץ בגיל  14. אז סבא דניאל נתן לה את השם שלה. סבא דניאל היה נשוי גם לסבתא שרה (היו לו שתי נשים), לא היו לה ילדים ולכן סבתא גודלה על ידי סבתא שרה שאימצה אותה מינקות. שתי האימהות שלה גרו בשכנות, בשתי דירות צמודות.

סבתא סופי נולדה בשכונת סאאט ראסטה בבומביי בהודו. בגיל 13 עברו לשכונת קורלה בבית קטן בו חיו שתי נשותיו של סבא וכל האחים. בומביי הינה עיר השוכנת בקרבת הים, הבית היה גדול עם מספר חדרים. בית הכנסת היה קרוב והיו הולכים אליו ברגל. למשפחה היו משרתים שניקו, בישלו ודאגו לכביסה.

לסבתא היו המון אחים ואחיות. מאמה הביולוגית היו לה שישה אחים ומאמה המאמצת תשעה אחים, סה"כ 15 אחים ואחיות. סבא דניאל וסבתא מזל היו אנשים משכילים אשר למדו בקולג' והכירו במפעל ליצור חוטים בו עבדו שניהם, הם היו מבלים בתחרויות ריקודים. משפחתו של סבא דניאל הייתה מאוד עשירה וסבתא מזל הייתה נוצרייה שהתגיירה בהודו. בהמשך החיים לסבא דניאל הייתה חנות שעונים. מכיוון שמשפחתו של סבא דניאל לחצה עליו, הוא התחתן עם אישה שנייה שהייתה יהודייה – סבתא שרה (אג'י).

מסטאט רסטה עד שכונת קורלה בבומביי – גוגל מפות 

בבית הארוחות של המשפחה היו צמחוניות עם המון ירקות מבושלים וקטניות, באג'י פיתות מקמח ואורז מבושל. בשבתות אכלנו דגים ובשר (ברוטב). את האוכל קנו בחנויות יהודיות כשרות והאוכל היה מאוד מתובל בתבלינים מיוחדים. סבתא סופי ידעה לבשל מגיל מאוד צעיר (8 -9). בגיל זה עזרה לטפל באחיה הקטנים. המשפחה של סבתא לא גרה בשכונה יהודית אלא בשכונה מעורבת של מוסלמים, הינדים ויהודים. יחסי השכנות ביניהם היו טובים ומכבדים. מפגשי היהודים היו בעיקר בשבתות וחגים בבתי הכנסת. בבתים תחילה בבומבי ואח"כ בשכונת קורלה, בשווקים בסאאט רסטה בהן היו חנויות של יהודים, היו שם חנויות כשרות למכירת בשר ודגים. כמו כן שם נערכו מפגשים עם נציגי העלייה מישראל. בילדות הבנות עסקו בעבודות בית, רקמה וסריגה והיינו משחקות בעיקר בקפיצות על גומי.

כל הילדים למדו בבית הספר האנגלי שהיה באזור. המקצועות שלמדו היו – שפה, חשבון, קרוא וכתוב. המוסיקה ששמעו בעיקר בבית הייתה מוסיקה הודית מסרטים הודיים פופולריים שהיו באותה תקופה. בנוסף אליה, הייתה גם מוסיקה אנגלית ובבתי הספר דברו בשפה האנגלית. לגבי החברים בילדות, הזיכרונות קצת מטושטשים. סבתא מספרת: "הייתי בעיקר עם אחיותיי – נורה, לילי, דייזי ונעמי ובילינו ביחד המון בעבודות בית, עבודת מלאכת יד, רקמה, תפירה או משחקי ילדות. היינו תמיד בבית או בחופשות בכפר אצל הדוד  -אח של סבא שהיה מכין לנו ארוחות בוקר, היו לו מטעים של פירות ואנחנו עזרנו לו. גם האחים שלי הצטרפו, שמות האחים: בן ציון ומשה.

בבית הספר, היה כבוד גדול למורים, המורים היו מאוד משמעותיים וחשובים בחיי הילדים. מעמדו של המורה היה לפחות כמו מעמדם של ההורים. אבא שלי דאג לבנות המשפחה בגיל העשרה מחשש שיחטפו אותן, לכן תמיד שהו בחיק המשפחה. הוא עשה את זה כדי שלא יתבוללו בקרב ההינדים והמוסלמים. בנוסף, לא היה מקובל לשלוח בנות למפגשי תנועות נוער. התנועה היחידה בה השתתפתי רק לקראת העלייה לארץ ישראל בתנועת עליית הנוער. בקיבוץ גלעד, הייתי חלק מהנוער העובד והלומד, בעיקר העובד.

אני זוכרת במיוחד את המורה לאנגלית שאני לא זוכרת את שמה, רק שדיברה היטב בביטויים שונים אותם היינו משננים בעל פה. בבית הספר אהבתי את מקצועות האנגלית והחשבון.

בנוסף למקצועות הלימוד, מבחינת מאכלים, אהבתי מאוד לאכול ירקות ודגים ברוטב, אהבתי מאכלים מתוקים מאבקת חלב וחמאה אשר נקראו פרה בארפי, כיסונים מקמח חומוס ממולא בפירות יבשים מעורבב בקוקוס וקוסקוס מתוק. אהבתי גם גלידה ביתית בטעם פיסטוק. המתוקים הוכנו תמיד בחגים ובאירועים משפחתיים או בסעודות של התפילות המשותפות, כמו למשל לאחר לידת תינוק, כניסה לבית חדש, למען אדם חולה. התפילה לאדם החולה נקראה: "מאלידה". בנוסף היו אטריות דקות מתוקות שנקראו "שאו" שאהבתי.

המוסיקה שאהבתי לשמוע במיוחד הייתה מוסיקה הודית מהסרטים "אימא הודו", "סנגאם", הזמר הנודד ובמוסיקה העברית אהבתי – הבה נגילה, שירים של יפה ירקוני ושושנה דמרי. הריקודים שרקדו אז היו סלוניים, טוויסט, הורה -הבה נגילה. אהבנו והערצנו שחקנים הודים כגון: ראג' קאפור, סאמי קאפור ונרקיס שהייתה שחקנית הודית מפורסמת. אהבתי זמרים מערביים כגון: אלביס פרסלי וקליף ריצ'רד.

בנוסף, אמצעי הבידור שהיו נהוגים אז היו סרטים הודים, ריקודי עם – הורה, מוסיקה ברדיו: עברית של שושנה דמארי יפה ירקוני. מוסיקה הודית, שירים: באנגלית של זמרים מפורסמים מאותה תקופה. היו גם מסיבות משפחתיות ואירועים משפחתיים בקהילה ההודית. אמצעי התקשורת שהיו קיימים אז היו עיתונים, סרטים בהם הציגו את חדשות העולם וסרטים הודים ואחרים. יחד עם זאת, היה טלפון קווי -שלא היה קיים בבית של סבתא והיה קיים במשרד דואר ישראל: ניתן היה לשלוח מברקים ומכתבים."

הכרות ונישואים

סבתא סופיה וסבא בן ציון ז"ל הכירו בבומביי בשכונת סאאט רסטה בהודו. כאשר משפחותיהם גרו בשכנות. סבתא צעירה מסבא בשש שנים, היא הייתה אז בת 12 שנים. סבא בן ציון גר עם אחותו הגדולה מכיוון שהיה יתום מהוריו בגיל צעיר. הוא עלה תחילה לארץ ישראל בשנת 1953, ואז הגיע לקיבוץ דפנה ומהר מאד גויס לצבא יחד עם אחיו. סבא רבא דניאל ומשפחתו שמעו רבות על ארץ ישראל הקדושה ועל המדינה הצעירה שקמה עבור היהודים.

יום הנישואים של סבא וסבתא 

סבא רצה עתיד טוב עבור משפחתו, הוא חשש מהתבוללות בקרב המוסלמים ומחטיפת הבנות על ידי הגויים. הנציגים היהודים שהגיעו מארץ ישראל עסקו בשכנוע רב והבטיחו הבטחות רבות לעתיד טוב. סבתא מספרת: "עליתי לארץ בשנת 1954 עם אחיי נורה ובן ציון. לאחר כחצי שנה הגיעה כל המשפחה לארץ ישראל. תחילה הגענו לשער העלייה שם שהינו שלושה חודשים, התגוררנו באוהלים, עם אחיי נורה ובן ציון אחר כך הועברתי לקיבוץ גלעד. שני אחיי פוזרו בקיבוצים שונים בארץ. לאחר כחצי שנה הגיע סבא דניאל עם כל המשפחה לשער העלייה ולאחר מכן לקריית שמונה. את השפה העברית רכשנו מחברנו בקיבוץ, באולפן בו למדנו ומהשירים בעברית, זה לא היה קל כי בבית הורינו דברנו מהארטית – שפת בומביי.

בקיבוץ גלעד עבדתי בכל העבודות: במכבסה, בחדר אוכל, עבדתי גם ברפת, בחליבה. טעם האוכל היה לנו מוזר בארץ, גם האנשים, שפתם ולבושם, זה לא מה שאני הכרתי כשגרתי בהודו. הרגשנו שונים, מבחינת המראה שלנו, השפה, הלבוש, צבע עורנו הכהה והמוסיקה ששמענו. הרגשנו בודדים מאד כי הופרדנו מאחינו ולא ראינו זה את זו מספר חודשים. מאד התגעגענו להורים ולמשפחה ובכינו לא מעט." סבא דניאל ומשפחתו גרו בצריף בקריית שמונה לאחר עלייתם לארץ. סבתא סופי עזבה את קיבוץ גלעד וחזרה לגור עם הוריה בקריית שמונה.

בשנת 1954 הקשר בין סבתא לסבא התחדש לאחר שסבתא סופי עלתה לארץ והגיעה לקיבוץ גלעד. לאחר כארבע שנים סבא וסבתא התחתנו. סבא בן ציון היה מגיע לבקר את סבתא בבית הוריה בקריית שמונה. סבא רבא דניאל, אביה של סבתא סופי, למעשה אימץ את סבא בן ציון ואחיו שהיו בארץ והיה מארח אותם באופן קבוע בביתו בקריית שמונה, זו הייתה קהילה קטנה של יוצאי הודו. סבא דניאל עודד את סבא בן ציון להתחתן עם סבתא סופי ואכן סבא בן ציון בחר בה מכל אחיותיה.

תחילה הם גרו בבית הוריה בקריית שמונה ואחר כך עברו לצריף, שם נולדו לסבתא וסבא שני ילדים: שלמה וסגולה. אחר כך הם עברו לשיכון, שם נולדו להם חמישה ילדים: יוסי, אהרון, דליה, כרמלה וענת. סבא עבד במפעל לבלוקים וסבתא בחקלאות.

סבתא סופי וסבא בן ציון עסקו רבות בהגשת עזרה לעולים חדשים מקהילת ההודים: בתרגום השפה, מול הרשויות בתי חולים ויולדות ולעיתים במתן מזון בעת הצורך. לאחר מלחמת ששת הימים וסגירת מפעל הבלוקים עזבה משפחתה של סבתא לאילת וחלק מאחיה של סבתא סופי נשארו בקריית שמונה עם סבתא מזל. סבתא סופי וסבא בן ציון עזבו לאילת שם עבד סבא בן ציון כחובש וככבאי – לוחם אש סבתא עבדה בניקיון בבתי מלון. באילת נולדו להם שני ילדים נוספים: אבי ושרה.

מאלבום התמונות

בשנת 1977 נפטר סבא בן ציון ז"ל ממחלה לבבית והותיר את סבתא סופי אלמנה בת 38 עם תשעה ילדים. סבתא המשיכה לעבוד ולפרנס את תשעת ילדיה. בשנות השמונים סבתא הצליחה לקנות שתי דירות קטנות באילת עבור משפחתה. סבתא עדיין גרה באילת באותה דירה משופצת, יצאה לפנסיה בגיל 60 ומאז משתתפת בלימודים וחוגים במתנ"ס "יעלים". יש לה לא מעט חברות, משפחה וחלק מאחיה בחיים, חלקם לא.

סבתא מוקפת באהבה גדולה על ידי משפחתה האישית המלווה אותה תמיד, היא פעילה ויוצרת עבודות יד – תכשיטים, וכיום היא בת 84. לסבתא סופי ולסבא בן ציון ז"ל, כאמור, נולדו תשעה ילדים: שלמה למד בפנימייה ימית ואחר כך עסק בהנהלת חשבונות וניהול בית מלון. סגולה למדה באוניברסיטה תואר שני בתקשורת, הייתה מורה שנים רבות. יוסי עבד במפעלי ים המלח וכנהג מונית באילת. אהרון למד הנדסת מכונות ועסק כטכנאי בבתי מלון ועסקים אחרים. אימא דליה למדה סיעוד תואר שני בניהול מערכות בריאות ושימשה כאחות אחראית במחלקה הקרדיולוגית במרכז הרפואי ת"א. כרמלה למדה סיעוד וכיום בעלת עסק פרטי. ענת למדה תואר שני בחינוך ומחשבת ישראל כיום מורה באילת. אבי למד תואר שני מנהל ציבורי, שימש כמנהל משרד התיירות באילת וכיום מורה בביה"ס תיכון אילת. שרה למדה תואר שני במנהל עסקים וניהול ארגונים גדולים. כיום ממונה על מנהלת המכרזים באוניברסיטת חיפה. לסבתא סופי יש  22 נכדים, שישה נינים ושניים בדרך שייוולדו השנה, שנת 2022.

מחצית מילדיה של סבתא גרים באזור המרכז: הרצליה, שוהם, בית אריה, אחת בחיפה, מחציתם מתגוררים באילת וקיבוץ לוטן. חייה של סבתא סובבים במידה רבה סביב קשיי הקליטה של העדה ההודית בארץ, השונות והיחס שקיבלה העדה ההודית בארץ, קהילה שהייתה רגילה לחיות ולנהל חיי קהילה משותפים, לחגוג חגים ואירועים משמחים ולחגוג את מנהגיה כיהודים. ההפרדה והפיזור של הקהילה בארץ בעיקר במקומות הפריפריים החלישה רבות את הקהילה ההודית ויוצאי הודו המכונים "בני ישראל". השאלה של היותם "יהודים" לפי חוקי הדת והרבנים שהיו באותה עת, גרמה להם לתחושות קשות של ניכור והתמרמרות, הבטחות לחיים סבירים, מקומות עבודה, יכולת פרנסה למשפחתם, הבטחות שלא קוימו.

הם דרשו לחזור להודו בה חיו, התפרנסו והיו בעלי מעמד של אזרחים מכובדים. ללא אפליה. תחושות הקיפוח גרמו להם לצאת לשביתה גדולה בשנת 1956 אשר התקיימה בתל אביב. סבא בן ציון שהיה בצבא, ערק כדי להשתתף בשביתה וסבתא סופי, שהייתה בהריונה הראשון בחודש התשיעי, ילדה את אחי הבכור בביה"ח "צריפין", שם שהתה שבוע ימים מכיוון שאף אחד מבני משפחתה לא ידע היכן היא נמצאת, עד שאותרה על ידי שתי אימהותיה ונלקחה עימם חזרה לקריית שמונה יחד עם אחי הבכור שלמה. דרישות הקהילה נענו חלקית ומנהיגה ירד להודו ולפי הסיפורים שסופרו אז, הוא קיבל שוחד לעזוב את קהילת יוצאי הודו.

קולאז' מן האלבום המשפחתי

הזוית האישית

אלון הנכד המתעד: נהניתי לראיין את סבתא ולשמוע את הסיפור המדהים שלה.