מאגר סיפורי מורשת

שמי אניה כיום אני בת שישים, נולדתי ב 5 בדצמבר בשנת 1962, ואני קרויה על שם סבתי (מצד אמי).

נולדתי בברית המועצות לשעבר, באזרבייג'ן, בכפר שנקרא קובה שבהרי הקווקז. רוב תושבי הכפר היו יהודים. שמם של הורי: אלחנן וסוניה עובדייב. אני הבת הבכורה מבין שמונה אחים. סדר האחים שלי: אניה, בנימין, ורדי, לאה, אדוניה, אהרון, סמדר, סבינה.

בילדותי היו לי חברות רבות, חלקן אפילו היו שכנות שלי. שיחקנו בשלל משחקים, בחבל, מחבואים, חמש אבנים, מחניים ועוד.  בשעות הפנאי שלי הייתי עוזרת במטלות הבית ומשחקת עם חבריי.

יהודי קווקז דיברו בשפה הנקראת ג'והורי, אבל בבית הספר דיברנו באזרית. לא זכור לי שלבית ספרנו היה שם מיוחד, אבל לפעמים בתי הספר נקראו על שם משפחה של מישהו. בבית ספרנו הייתה תלבושת אחידה לבנות, ולבנים היו תלבושות שונות. הבנות לבשו שמלות חומות וסינר שחור או לבן, ולבנים הייתה בחירה חופשית. עד כיתה ג' ענבנו עניבה אדומה יחד עם בגדנו. בבית הספר היו לנו טיולים ליערות בסביבה, שבהם למדנו על הטבע, ובעיקר על הצמחייה האופיינית ליערות. בבית הספר באותה תקופה למדנו מקצועות רבים שחלקם לומדים גם היום: מתמטיקה, אנגלית, אזרית, פיסיקה, כימיה, ספרות, היסטוריה וגאוגרפיה.

העלייה לארץ

כששמעתי לראשונה מהורי, שהם רוצים לעזוב את כפר הולדתי שבו גדלתי וחונכתי, כדי לעלות לארץ ישראל, התנגדתי והתייסרתי, לא רציתי בשום אופן לעלות לארץ. בהתחלה, חשבתי שאולי אוכל לעבור במקום זאת לדודתי שהתגוררה בכפר אחר, אך גם דודתי עם הזמן עברה לארץ. אני זוכרת שהיה לי ממש קשה לעזוב את חברותיי, את בית הספר, את ביתי ובכלל את השגרה והסביבה המוכרת. בסוף, בשנת 1978  ב -21 למאי, בגיל שבע עשרה עליתי לארץ.

את מסלול העלייה התחלנו באוטובוס לרכבת, ומהרכבת למטוס, שהביאנו לארץ ישראל. לקח לנו כשלושה ימים להגיע לארץ. בארץ הגענו למגדל העמק, קיבלנו שתי דירות מכיוון שבמשפחתי היינו הרבה נפשות. בהתחלה התנגדתי ללמוד את השפה באולפן. במהלך השנה הראשונה שלי בארץ, חברותיי מהכפר עלו גם הן לארץ, למגדל העמק. מה שגרם לי להבין, שעם הזמן כל יהודי הכפר יעלו לארץ גם הם. התחלתי לעבוד יחד עם חברותיי  במפעל לירקות, ולאט לאט התחלתי להסתגל לארץ. כיום אני לא רואה את עצמי חיה בשום מדינה אחרת מלבד ארץ ישראל.

בשנות העשרים שלי כבר הייתי נשואה ואמא לשניים, זה היה בשנות השמונים.

בעבר היה נהוג שקשר בין זוגות היה לא מתוך בחירה חופשית אלא על ידי שידוכים. המיועדים לשידוך היו יוצאים לפגישה, ומכירים זה את זה. אם השידוך מצא חן בעיניהם, היו ממשיכים את הקשר, כך קרה גם לי ולבעלי. המשפחות שלנו הגיעו מאותו הכפר בקווקז, אבל השידוך בוצע בארץ. גרתי במגדל העמק ובעלי גר בנוף הגליל. יצאנו כשנה ואז התחתנו ועברנו להתגורר בנוף הגליל.

בשנת 1982 נולדה בתי פלורה ובשנת 1983 נולד אבא שלך, ניסים. לפלורה יש חמישה ילדים והיא גרה במגדל העמק, ולניסים שלושה ילדים. יחד יש לנו שמונה נכדים ונין אחד.

המסר שלי לדור הצעיר, הוא שאם אתם חוששים ממשהו חדש, שזה יכול להיות כל דבר, בית ספר חדש, דירה חדשה, עיר חדשה ועוד. אתם צריכים לתת לזה הזדמנות. אני לא רציתי לעלות לארץ ישראל, מאוד פחדתי מהמעבר למדינה חדשה, שבה מדברים בשפה אחרת, ותרבות אחרת. אבל בסופו של דבר אני מאוד מאושרת ונהנת לחיות כאן, בארץ ישראל.

אם אתם חוששים ממשהו תנו לזה הזדמנות, כי אולי זה יהיה שווה את זה.

הזווית האישית

אניה: אם אתם חוששים ממשהו תנו לזה הזדמנות, כי אולי זה יהיה שווה את זה.