מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מהגטו אל החופש

אני ומשפחתי יחד עם סבא רבא וסבתא רבתא
מואסק 1945, סבא בן ה-16
הבריחה של סבא שאול מהגטו באושוויץ

שלום, שמי שאול אורן, אני בן 93. נולדתי בשנת 1929. נולדתי למשפחה חסידית בעיירת יבוז'נו בפולין, עיירה קטנה ליד קרקוב, בקרבתה השתרעו יערות ובמרכזה הייתה כיכר שוק גדולה שהייתה מוקפת ברובה בבתים ובחנויות של יהודים.

אבא שלי, אברהם יצחק, היה מלמד בתלמוד תורה ושוחט, ואימא שלי, גולדה מלכה, עבדה בחנות בדים וגידלה אותנו, היינו חמישה בנים. הייתה לי ילדות מאושרת, מלאה סיפורים, שירים והתרוצצות ביערות. למדתי לקרוא בגיל שלוש ובגיל שש התחלתי ללמוד בבוקר בבית ספר פולני ובחיידר אחר הצהריים.

בי"ז באלול תרצ"ט ה- 1 לספטמבר 1939, פלשה גרמניה לפולין. הייתי בן עשר. כך התחילה מלחמת העולם השנייה. אני ומשפחתי ברחנו ליער ולכפר רחוק, שם התחבאנו בחווה של איכר בין חבילות החציר. היו פחדים וחששות שימצאו אותנו, האיכר ביקש שנשאר בערימות החציר והרשה רק לאמי להיכנס לביתו ולהכין אוכל, מכיוון שהופעתה לא גילתה את מוצאה היהודי. החציר השרה עלינו שלווה אבל לפעמיים היו חששות שהנאצים יתפסו אותנו, התפללנו ללא הרף בפחד. לאחר כמה שבועות תפסו אותנו, הוריי היו בלחץ, הנאצים העבירו אותנו לגטו סוסנוביץ. בגטו החיים היו קשים מאוד. חיינו ארבע משפחות בדירה אחת. בגטו גיליתי שסידור התפילה הקטן שקנה לי אבא אבד בתוך החציר בעודנו בכפר והדבר גרם לי לעצב רב, מאז אני מרגיש חיבה מיוחדת לסידורים קטנים.

בשבת הראשונה בגטו הלכנו לחדר גדול מלא אנשים, בראש שולחן ארוך ישב רבי זקן מאוד ושני חסידים צעירים שרו ניגון עצוב ללא מילים. גרנו בגטו בעוני ובשנת 1943 לקחו אותי למחנה ריכוז באושוויץ. שם עשו עלי ועל עוד עשרה ילדים ניסויים רפואיים. בשנת 1945 נשמעה קריאה שהצבא הרוסי מתקרב, הוציאו אותנו למסע רגלי בשלג שהיה מפרך וקשוח. באמצע הצעידה הגיעה משאית של הצלב האדום שבאה לחלק לנו אוכל, אני וחבריי עלינו למשאית והתחבאנו.

לאחר כמה קילומטרים של נסיעה נהג המשאית עצר, קרא לנו ואמר: "איני יודע אם אתם יודעים זאת, אך למעשה אתם חופשיים". אני וחברי היינו ללא מילים. שמחנו והתרגשנו מאוד, הגענו עם הנהג עד ליבק שבגרמניה ואז האנגלים נכנסו לעיר ושחררו אותה מהרוע של הנאצים. אני וחבריי בני השש עשרה הבנו שאנחנו יתומים, היה קשה לחשוב על זה. גרנו בדירתו של שמואל גוגול, לא רציתי להישאר בגרמניה ולא רציתי לחזור לפולין. היה טייס יהודי בשם ז'ן ישראל שבא לבקר אותנו יום אחד ושאל אם אנחנו רוצים לבוא איתו לצרפת. התלהבנו והחלטנו לבוא איתו.

כשהגענו לצרפת הביאו אותנו לבית ילדים במוואסק. בבית הילדים השלמתי את כל הלימודים שהחסרתי במלחמה, והצטרפתי לצופים היהודים. אחר כך למדתי הנדסת בינוי, ושם גם הכרתי את אשתי מדי. המשכתי לבקר ולהיות בקשר עם ז'ן ישראל הטייס ומשפחתו, שהיו בשבילי כמו משפחה. החתונה שלי ושל מדי הייתה באלג'יריה אצל אבא של מדי, הרב חיים טוויטי, רב העיר טלמסן שבאלג'יריה.

אני ומדי גרנו בפריז שם נולדו לנו: מלכה בשמה הצרפתי פטריסיה (1957), אברהם בשמו הצרפתי מישל (1959) וזוהרה, בשמה הצרפתי רוזליז (1963), סבתא של תמר, הנכדה המתעדת.

בשנת 1969 עלינו לארץ ישראל לעיר חולון, ובשנת 1989 הגשמנו חלום ועברנו לגור בירושלים בקטמון.

הזוית האישית

תמר הנכדה המתעדת: הייתה לי חוויה מעניינת לשמוע את הסיפור של סבא וללמוד על ההיסטוריה של משפחתי. תיעוד הסיפור גרם לי להכיר טוב יותר את סיפורו של סבא, נוכחתי לדעת שהוא היה גיבור אמיתי.

מילון

חיידר
מקום שלומדים בו תורה. תלמוד תורה הוא מוסד ללימוד תורה לילדים בקהילה היהודית המסורתית. עם השנים והגלויות זכה ה"תלמוד תורה" לכינויים שונים בתפוצות: ביהדות ארצות האסלאם נקרא "כותאב", ביהדות תימן נקרא "מדרש" או "כניס", ביהדות הבלקן נקרא "מלדארי" וביהדות אשכנז נקרא "חדר" (נהגה "חֵיידֶר"). המורה נקרא בחדר האשכנזי "מלמד" (במלעיל) ובכניס התימני נקרא "מארי" (במלעיל, מבוטא כמו 'מורי'). (ויקיפדיה)

ציטוטים

” מהיום בו איבדתי את סידור התפילה הקטן, אני מרגיש חיבה מיוחדת לסידורים קטנים“

הקשר הרב דורי