מאגר סיפורי מורשת

שמי דליה בן אברהם, נולדתי עם קום המדינה בשנת 1948 בעיראק בעיר הבירה בגדאד, השוכנת על גדות נהר החידקל.

ההורים שלי העניקו לי את השם נהאד בערבית אשר פירושו בעברית הוא "לב", אך כשהגענו לארץ קיבלתי שם עברי – דליה, וזהו שמי עד היום.

לאחר שהמלך נבוכדנצר כבש את ירושלים הוא הגלה את היהודים ופיזר אותם בארצות שונות, היהודים הגיעו לעיראק, שבעבר הקדום נקראה בבל והייתה עיר מדינה במֵסוֹפּוֹטַמְיָה – אזור גאוגרפי-היסטורי שהשתרע בין נהרות הפרת והחידקל בחלק המזרחי של האזור המכונה כיום "הסהר הפורה". חייהם של היהודים בעיראק היו טובים ומצבם הכלכלי היה טוב מאוד. לעומתם, מצבם של הערבים סביב היה בכי רע, דבר שעורר קינאה ושנאה והוביל לפוגרומים שביצעו הערבים ביהדות עיראק. ומכיוון שיהודי עיראק לא רצו להמשיך לחיות בפחד הם התחילו לעלות בהמוניהם לארץ ישראל. וכך עשינו גם אנחנו, בשנת 1951 עלינו ארצה.

כשהגענו ארצה המדינה הייתה בהתחלת קיומה ולא היה איפה לשכן את העולים הרבים שהגיעו ללא כסף וללא רכוש, ולכן שיכנו אותנו באוהלים שבחורף עפו ברוח ובשיטפונות. בקיץ אי אפשר היה לשהות בתוכם בשל החום הגדול שהיה בלתי נסבל. לאחר כשלוש שנים עברנו לצריפים מעץ עם גגונים מפח. בחורף הגשם דפק חזק כל כך על הפח ולא יכולנו לישון, ובקיץ המקום שרץ עקרבים ונחשים מפחידים ומסוכנים. החיים באוהל ובצריף לא היו קלים כלל.

עוד שנים עברו והממשלה החדשה דאגה לעולים החדשים ובנתה עבורנו שיכונים יפים עם גינה וחצר. שם הכפר בו גרנו היה "טירת הכרמל", לרגלי הר הכרמל – ההר הירוק. בחורף ובאביב צמחו כלניות ורקפות, ובקיץ עצי חרובים. כל שבת היינו עולים להר עושים "פיקניק" ונהנים ממנו. בכפר עבר אז כביש אחד בלבד עם אוטובוס בודד שהוביל אותנו לעיר הגדולה חיפה.

בכפר היו רק שני בתי ספר. למורה שלי בכיתה א’ קראו "עדיה" והיא העניקה לי את הפרס הראשון שקיבלתי עבור הצטיינות והתמדה בלימודים. הפרס היה הספר "רובין הוד" עם הקדשה עבורי. זכור לי איך ששמחתי מאוד והוריי היו גאים בי. בשעות אחר הצהריים היינו מתאספים כל ילדי השכונה ומשחקים במחבואים, בחבל, בקלאס, בחמש אבנים ועוד. לא היה פחד מהכביש כי בקושי עברה שם מכונית אחת ביום, וגם לא היו רמזורים ולא גנים ציבוריים שילדים יוכלו לשחק בהם.

הייתה לי ילדות מאושרת מאוד. אך יום אחד הורי הודיעו לי ולאחותי כי עלינו לעבור לעיר הגדולה רמת גן וזאת בגלל בעיות פרנסה בעבודתו של אבא שלי, שעבד אז בבית המשפט בחיפה. אחותי ואני בכינו והיינו עצובות מאוד כי אהבנו את הכפר ובמיוחד את הר הכרמל. ההסתגלות הייתה קשה מאוד כי העיר שונה מהכפר. בכפר גרנו בבית פרטי עם גינה וחצר, אבל בסכום הכסף בו מכרנו אותו, היה בקושי רב אפשר לרכוש דירה בת חדר אחד – בעיר הגדולה והיוקרתית רמת גן. ברבות הימים אבא שלי מצא עבודה חדשה, ואימא שלי מצאה עבודה במפעל לייצור וופלים. אני ואחותי נכנסנו ללימודים בבית הספר "עתיד" בעיר ורכשנו הרבה חברים וחברות.

בשעות אחר הצהריים בילינו ב "בית התלמיד" שאליו הגיעו ילדים בסיום שעות הלימודים, על מנת להכין שיעורי בית, לשחק משחקי חברה ולהשתתף בחוגים. בחופשת הקיץ רוב תלמידי בית הספר נרשמו לקייטנה בפארק הלאומי, ועד עכשיו בגיל המבוגר שלי, אני זוכרת כמה טעימה היתה הלחמניה שחילקו לנו עם שקית השוקו הטעים. למדתי בבית ספר "עתיד" עד כיתה ח' ואחר כך נכנסתי ללמוד בבית ספר תיכון "רביבים" ברמת גן. בגיל 18 התגייסתי לצבא, וכשהשתחררתי עבדתי בבנק ובעירייה.

נולדו לי ילדים ועכשיו אני סבתא לשמונה נכדים אותם אני אוהבת מאוד.

הזוית האישית

איתי הנכד המתעד: למדתי המון דברים על סבתא שלא ידעתי קודם לכן והתכנית גם חיזקה את הקשר בינינו.