מאגר סיפורי מורשת

שמי מרסל בוטבול, נולדתי בעיר מקנס שבמרוקו, ילדה שביעית מתוך תשעה ילדים – שלושה בנים בכורים ושש בנות.

היה לנו בית מאוד גדול שהתנהל על פי המסורת היהודית ושלושת אחיי הגדולים לקחו את תפקיד האב בבית, הם סייעו לנו לקיים את השבתות והחגים מפני שלאבי מיימון הייתה חנות מכולת בכפר עזרו, שהיה מרוחק מאוד מביתנו. הוא היה חוזר רק אחת לחודש-חודשיים ואמי חסיבה גידלה אותנו לבדה.

בהמשך, חמשת אחיי הבכורים התחתנו, מצבנו הכלכלי הורע ואני עברתי עם אמי ושלושת אחיותיי להתגורר בדירה הרבה יותר קטנה, דירת שני חדרים בלבד. המשכנו לקיים את מצוות השבת והחגים יחד כולל כל אחיי ומשפחותיהן המורחבות. סבלנו מאוד מהצפיפות ואמי עבדה מאוד קשה ובישלה לבד לעשרות אורחים, אבל השמחה בלב הייתה גדולה, החגים שקיימנו הם זיכרון מאוד משמעותי עבורי כילדה.

בגיל 10 עליתי לבית ספר 'אליאנס' ושם למדתי אנגלית, צרפתית, ערבית, עברית, מתמטיקה, היסטוריה וגאוגרפיה.

בגרות

בשנת 1961, בהיותי בת 17, אבי נפטר משטף דם במוח באופן פתאומי (בגיל 60) ומקור הפרנסה שלנו אבד, לכן הייתי חייבת לצאת לעבוד ועזבתי את הלימודים. עבדתי כקופאית ראשית בכלבו של בגדים ותמרוקים, תוך כדי למדתי קלדנות בשפה הצרפתית. וכשסיימתי עבדתי אצל סוכן ביטוח כקלדנית. זמן קצר לאחר מכן אחותי הגדולה כבר עלתה ארצה עם בעלה וילדיה ועם אחותי הקטנה.

כשהייתי בת 18 הגיעו אלינו נציגים של המחתרת היהודית במרוקו ושאלו את אמי אם היא רוצה לעלות לארץ. היא הסכימה מיד, למרות שחששה מאוד שתיתפס. אני ממש זוכרת שיום לפני שעזבנו הלכנו להביא בגדים מהמכבסה השכונתית, והעובדת המקומית אמרה לאימא: "אני יודעת שאתם עוזבים מחר לפלשתינה". אימא לא ישנה כל הלילה ומאוד פחדה, אבל החליטה שהיא בכל זאת מגיעה ארצה יחד איתי ועם שתי אחיותיי.

העלייה לארץ

העלייה הייתה מאוד קשה ומטלטלת, זה היה קצת לפני פסח, הגענו באוניית משא לאיטליה וסבלנו נורא, היא הייתה מאוד ישנה ולא נוחה. היינו באיטליה במשך שבוע באכסניה. מאיטליה הפלגנו לישראל, בערב פסח חילקו לנו פיצוחים ותמרים, עשינו ליל סדר באופן סמלי ובאמצע הערב הייתה סערה גדולה. האונייה התחילה להיטלטל, ברחנו לחדרים ואני הרגשתי מאוד לא טוב.

בערב החג השני הגענו לארץ. אמרו לנו שבגלל שאנחנו רק בנות נקבל דירה בראשון לציון. בהתחלה התמקמנו שם במעברה, לא היה לנו בגדים, מצעים, כריות ואוכל. סבלנו מאוד מיתושים, לא דיברנו כל כך עברית וזה היה מאוד קשה. מדי פעם הגיעה אלינו דודה מבאר שבע עם המון אוכל, אחותי הגדולה התגוררה בדירה בתל אביב, כך שהיינו נמצאות אצלה המון.

אחרי חצי שנה במעברה עברנו לדירת שיכון קטנה  ואני התחלתי לעבוד בכל מיני עבודות: בבית חרושת לצימוקים, בית חרושת לגפרורים, במשק בית ובטיפול בילדים. בשנת 1964 התחתנתי והקמנו משפחה בכפר סבא. יש לי כיום שלושה ילדים: אילנה, אבישי ולירון, יש לי גם חמישה נכדים: רותם, נטע, עומר, נבו ואיילה.

מרסל כיום

הזוית האישית

לירון הסטודנטית המתעדת: הבנתי כמה חשוב להנציח את סיפורם של האזרחים הוותיקים. ראשית, זה נותן להם המון שמחה – הם רואים שמישהו מקשיב להם ומתעניין בחיים שלהם. שנית, זה מאוד חשוב עבורי, הסיפור שלהם הוא ההיסטוריה שלנו, וזו זכות לשמר זאת.