מאגר סיפורי מורשת

שמי אורה מושונסקי, נולדתי בשנת 1949, ביוהנסבורג, בדרום אפריקה. גדלתי במדינה שהייתה מפוצלת על ידי האפרטהייד, מערכת פוליטית שהפרידה בין שחורים ולבנים. על כל אדם לבן אחד, היו 12 אנשים שחורים. זו הייתה מדינה מלאה אנגלים ואפריקאים. כשנסענו באוטובוס, היו כללים נוקשים שאסור ללבנים לשבת עם שחורים על אותו ספסל, ולהיפך. אפילו הסופרים הופרדו, שחורים קנו בסופר אחד ולבנים באחר.

בתקופה ההיא, ראש הממשלה היה לבן, והמערכת הפוליטית הייתה שונה מאוד. כילדה, אני זוכרת שמטלות הבית התחלקו לפי גזע. הלבנים היו מכבסים, מחליפים מצעים ומנקים את הבית, בעוד השחורים היו מנקים את החצר ואת החלונות.

רוב היהודים גרו בבתים גדולים עם גנים גדולים, אבל תמיד היה פחד גדול מהשחורים. ידענו והרגשנו שהם יכולים לפגוע בנו, אבל הממשלה לא אפשרה להם לפגוע בלבנים. כתוצאה מכך, היינו מוגנים מאוד בקהילה היהודית שלנו. החברים שלי היו יהודים, ובבית הספר שלי היו רק תלמידים יהודים. עם זאת, עדיין חיינו בין השחורים והגויים.

כשהלכנו לבית הכנסת תמיד פחדנו שהגויים יפגעו בנו ועוד יותר פחדנו מהשחורים. לבית שלנו הייתה חומה גבוהה, וכל הבית היה תמיד נעול בגלל הפחד מהשחורים. אפילו היו לנו סורגים על החלונות.

דרום אפריקה היא מדינה עשירה מאוד עם הרבה זהב, יהלומים, פחם ונפט. עם זאת, בתקופת האפרטהייד, העושר לא התחלק שווה בשווה בין כל האנשים. זו הייתה תקופה קשה לכולם, וחשוב לזכור את ההתמודדויות והעוולות שהתרחשו באותה תקופה. בסך הכול הייתה לי ילדות נפלאה, כשגדלתי עם שתי אחיותיי הגדולות, דבורה אריאל, המבוגרת ממני בארבע שנים, ורותי רז הצעירה ממני בשנתיים. כיום אני אמא גאה לשישה ילדים – דרור, צחי, בילה, הילה, לאה ושמואל, ובורכתי ב-18 נכדים. התחתנתי בשנת 1971, אך לצערי עברתי גירושים בשנת 2003. למרות שאני לא זוכרת משחקי ילדות ספציפיים, יש לי זיכרונות נעימים מבילויים עם אחיותיי וממשחקים ביחד. בדרך כלל אכלנו אוכל רגיל ופחות חריף, וכבש היה מרכיב שבועי בתזונה שלנו. כשגדלנו, חגגנו חגים באדיקות בביקור בבית הכנסת ונהנינו מזמן משפחתי רגוע יחד. תמיד הייתה לי מערכת יחסים קרובה מאוד עם המשפחה שלי ואני מוקירה את הזכרונות שיצרנו יחד.

הזוית האישית

נדב ושליו: המפגש עם אורה היה מרתק, למדנו, נפתחנו והכרנו. היה לנו כיף לקחת חלק בפרויקט ובמפגשים עם אורה.