מאגר סיפורי מורשת

שלום שמי רינה אלמן, נולדתי בדרום אפריקה בעיר יוהנסבורג בשנת 1938.

עליתי לישראל בשנת 1962 לקיבוץ יסעור. כשאימא שלי הייתה בהריון היא תכננה לקרוא לי על שם אביה אהרון, שנפטר בגיל צעיר מאוד. מאחר שנולדתי בת, הורי התלבטו  מה לעשות ואיזה שם לתת לי. מישהי (שאיני יודעת מי) אמרה לאמא שלי שהשמות אהרון ורינה הם שמות דומים, ולכן אמא שלי החליטה לקרוא לי רינה.

הוריי נולדו בליטא. אבא שלי, פייבל הורוביץ נולד בליטא בשנת 1903 בעיירה סקופישוק, במחוז פוניבז' בצפון מזרח ליטא. הייתה שם הרבה אנטישמיות והרגו הרבה יהודים, וזה היה ממש מסוכן להיות שם. כל הזמן הם עברו  ממקום למקום. בשנת 1920 כשאבא שלי היה בן  שבע עשרה, המשפחה שלו עזבה את ליטא, ועברה לדרום אפריקה לעיר יוהנסבורג. ביוהנסבורג הוא עבד כמנהל חנות בשם "סוליקרומרס" שמכרו בה יין ושעונים.

אמא שלי פאניה ברש נולדה בשנת  1909, בעיר פוניבז' לאהרון ובלה יהודית ברש. כשאימא שלי הייתה ילדה היא נסעה יום אחד עם ההורים שלה ברכבת, בדרך הם שמעו אנשים שאמרו: "בתחנה הבאה אנחנו נהרוג את הילדה", כשסבא וסבתא שלי שמעו את זה, הם מיהרו לרדת מהרכבת וחזרו הביתה (אמא שלי הייתה  הילדה היחידה בקרון הרכבת, והבינו שמדובר בפאניה). באותו הזמן היו  בליטא הרבה פוגרומים, וזה היה ממש מסוכן ליהודים. לכן סבא וסבתא שלי החליטו לעזוב את ליטא, ולעבור לדרום אפריקה. היה להם דוד שכבר עבר לדרום אפריקה, אחר כך עוד רבים מבני המשפחה, עברו לדרום אפריקה. כשהסבים שלי הגיעו לדרום אפריקה, הייתה להם חנות קטנה ושם מכרו חלב וגבינה וכו'.  ביוהנסבורג ההורים שלי נפגשו והתחתנו, ובנו את החיים שלהם, נולדו להם ארבעה ילדים, אני ושתי האחיות שלי ואח נוסף.

בילדותי למדתי בבית ספר יהודי, ביסודי ובתיכון, ולמדתי גם בקולג' הקלדה וקצרנות. בתום לימודי עבדתי בפדרציה הציונית במשך הרבה שנים. אבא שלי היה ציוניסט מובהק, הוא אהב את הארץ, ואמר לנו ששם בישראל "כל האנשים טובים, אין גנבים ואין גנגסטרים", ואנחנו אמרנו לו שזה לא נכון. לאבא היה קשה לחשוב כך, הוא חשב שפה בארץ כולם טובים. אני זוכרת שהוא תרם כסף לתיבה הכחולה ל"קרן קיימת לישראל".

בדרום אפריקה הייתה בעיה של "האפרטהייד" –  אפליה בין השחורים ללבנים. זה היה לי מאוד קשה לחשוב, שאנשים צריכים לחיות ככה. כולם צריכים להיות שווים, ולא לסבול מאפליה בגלל צבע  העור. זה מאוד הפריע לי.

אני זוכרת כשפרצה מלחמת סיני, שלחנו הרבה אנשים מדרום אפריקה לארץ לעזור, והם נשארו שם. כשהייתי בת עשרים ושתיים החלטתי  לעלות ארצה. ההורים שלי  לא כל כך רצו שאסע, אך אבא לי אמר שאם זה לארץ ישראל אז זה בסדר, והוא הסכים. בשנת 1962 עשיתי עליה, רציתי ללמוד עברית, ידעתי קצת עברית כי הלכתי ל"חדר" ולמדנו קצת תנ"ך, אך אני רציתי ללמוד עברית יומיומית.

הילדות בדרום אפריקה

היתה לנו ילדות מאוד טובה בדרום אפריקה. לאחות הגדולה קראו לה שירלי, אחריה נולדתי אני, אחריי נולד אחי אהרון – ארתור, ואז האחות הצעירה קיי. גרנו בשכונה שקוראים לה דורדפנטין, היו שם הרבה מאוד יהודים, כולנו היינו חברים, כולנו הכרנו את כל השכנים, אף אחד לא היה צריך לנעול דלת, היתה לנו ממש ילדות טובה. קראנו הרבה. בבית שלי היו הרבה מאוד ספרים, הבית היה בית מאוד פתוח, והיו לנו הרבה חברים, וגם להורים היו הרבה חברים, ואנשים קראו לבית שלנו "מלון הורוביץ" כי תמיד מישהו יכול לבוא . אני זוכרת שפעם בשבוע הלכנו לספריה ברגל, קיבלנו כל פעם שניים או שלושה ספרים, ואחרי שבוע היינו צריכים להחזיר אותם. בשכונה היה פארק  שנקרא  "ג'ברד פארק" – פארק כל כך יפה ובאמצע היו שני פסלים של פיטר פן ושל וונדי. ובאמצע יצרו שעון מפרחים, והיו ספסלים, ואנשים באו עם הילדים שלהם, ולא פחדנו, לא היה צריך לפחד, היה מאוד בטוח אז. הרבינו לשחק בחוץ, בכל מיני משחקים, כי בבית לא היו טלוויזיה, אייפוד, מחשב או פלאפון. הקשבנו לרדיו ,ושיחקנו מונופול, לודו, וכל מיני משחקי שולחן.

כשעבדתי בפדרציה שמענו שהגיע שליח מהארץ והוא היה מאנגליה.  פגשנו את ישראל בתור שליח, היה לו מבטא מוזר בשבילנו. היה לו חוש הומור נפלא, והוא היה מאוד אינטיליגנט, ואינטלקטואל, ונתן הרצאות על הארץ ועל הקיבוץ. אנחנו הגענו ושמענו אותו, ובעקבות הפגישה איתו כל אחד פשוט רצה לארוז את הדברים שלו ולעלות לארץ. בגיל עשרים ושתיים עליתי ארצה , ורציתי ללמוד עברית. הגעתי לקיבוץ הזורע – כי לא בכל הקיבוצים היו אולפנים, הגעתי לשם לבד, והייתי הדרום אפריקאית היחידה. הגעתי בחורף, היה ממש גשום, ולא הייתי רגילה למזג אויר כזה, הייתי בשוק, גרתי בצריף מאוד קרוב ללול, וכל ערב התרנגולות קרקרו. המקלחת הייתה ציבורית, והיה ממש לא קל.

היום אני אוהבת לקרוא ספרים באנגלית. לפני כמה שנים התחלתי לקרוא בקינדל, אני לא יכולה לדמיין את היום שלי בלי לקרוא. כשהייתי יותר צעירה אהבתי לעשות הליכות בקיבוץ, ועד לפני כמה שנים חברה שלי ואני, היינו הולכות בקיבוץ כל יום בערך ארבעים דקות. אני אוהבת לשמוע קונצרטים של מוסיקה קלאסית, ללכת לתיאטרון, וגם ללכת להרצאות.

הזווית האישית

מעיין : אני מרגישה שעכשיו אני באמת מכירה את סבתא שלי ,הרבה יותר טוב, והיה לי מעניין ללמוד על עליה. אני מאחלת לה את כל הטוב שבעולם ושתמיד תהיה שמחה.

רינה : אני נהניתי מאוד, והיה לי מאוד נעים. אני מאחלת למעיין הצלחה, ואת כל הטוב, שתהיה מאושרת ושלא תשתנה.