מאגר סיפורי מורשת

רציתי לספר לך אלמה, נכדתי היקרה, את סיפור עלייתה של אמי חווה הלפרין (לובין) לארץ והקמת קיבוץ "עין השלושה" על ידי חבריה מתנועת הנוער הציוני בדרום אמריקה לזכרם ולכבודם.

תנועת הנוער הציונית בדרום אמריקה

העליה וההתיישבות בארץ והקמת קיבוץ עין השלושה

הכשרה בדרום אמריקה

מלחמת העולם השנייה והאסון שאירע ליהודי אירופה הביא להבנת החשיבות שבהקמת מדינה יהודית שתהווה בית לאומי ליהודי התפוצות. הכרה זו התגבשה גם בקרב הקהילות היהודיות בדרום אמריקה. בעקבות זאת צמחו תנועות נוער ציוניות ששאבו לתוכן בני נוער במטרה להטמיע בהם רעיון זה. המשמעות המעשית הייתה להכשיר אותם לעלייה והתיישבות בארץ ישראל.

אמי אווה לבית לובין אשר באה ממשפחה במעמד בינוני באורוגוואי הצטרפה לתנועת "הנוער הציוני" ובמהרה אף שימשה כמדריכה בתנועה. היא נולדה בגרמניה ובגיל חמש כשרק החלו לעלות הרעיונות של הנאציזם, במיוחד נגד היהודים, הוריה משה ודורה החליטו להגר לאורוגוואי, שם כבר גרו הוריו של משה אביה.

רוצה לציין כי סבי משה היה ראש הקהילה האשכנזית במונטבידאו ואדון רפאל סרוסי שימש כראש הקהילה היהודית הספרדית בעיר. הם היו חברים טובים בכל שנות חייהם.

באורוגוואי בשנות נעוריה, אמי אווה הייתה פעילה מאוד בתנועת הנוער הציוני. לפי דבריה הם נהגו להיפגש בקן של התנועה פעמיים בשבוע, דיברו על מנהיגים בפרט אלו הקשורים לתולדות הציונות, על אקטואליה ולמדו על ארץ ישראל בתחומים שונים. חלק מהצעירים היהודים במונטבידאו חשבו שעליהם ללמוד מקצוע ורק אז אולי לעלות לארץ ישראל ואחרים חשבו כי ההגשמה הציונית חשובה ודחופה יותר.

ההכשרה לעלייה התקיימה במקום בשם "מיגס" והתמקדה ברכישת ניסיון בעבודה חקלאית, עבודות שדה, חליבה, טיפול בעופות וכדומה. בערבים היו מפעילים פטיפון ידני שהיה ברשותם וקוראים מאמרים שנכתבו על ידי מנהיגים בולטים בארץ ובחו"ל.  כמו כן הם למדו את השפה העברית. הקבוצה החלוצה יצאה לישראל בסוף 1947. נמנו עליה דורה אפשטיין ולולה (לאה) שהיו חברותיה הטובות ביותר של אווה.

ההכשרה במיגס

בקיבוץ ניצנים

בהדרגה ובדרכים שונות אם בקבלת אישור עלייה (סרטיפיקט), או העפלה לארץ התקבצו בקיבוץ ניצנים שבנגב מספר עולים מארצות דרום אמריקה. בניהם דורה אפשטיין שהייתה חברה טובה של אמי. רצונם היה לחוות וללמוד את חיי הקיבוץ וליישם את ההתנהלות במקום כשהם אמורים להקים בהמשך התיישבות משלהם. ההתחלה הייתה קשה. היה עליהם לעמוד במשימות עבודה בגן ירק, בשדה או עם חיות המשק. אולם הקושי העיקרי שהתגלה להם היה העובדה כי מיקומו של הקיבוץ היה מול כפר ערבי אשר תושביו התנכלו לו מעת לעת ולא תמיד הבריטים ששכנו במחנה בין הכפר הערבי והקיבוץ הצליחו להגן עליהם.

לאחר ה-29 בנובמבר והחלטת האו"ם על הקמת בית לאומי ליהודים גבר המתח בקיבוץ וחבריו התכוננו להגן עליו. במקביל, הצטרפו לגרעין הדרום אמריקאי בניצנים חברים נוספים מאורוגוואי ופרגוואי, הם מנו כבר 15 אנשים. במשק היו החברים הקודמים ותגבורת של חיילים. מיד לאחר הכרזת המדינה ב-14 למאי פונו הילדים והנשים ההרות לקיבוץ באר טוביה. הפינוי היה טראומטי להורים ולילדים שנפרדו. המבוגרים והילדים צעדו בשדות ללא דרך ובחסות הלילה.

הצבא המצרי אשר פלש לארץ מיד אחרי הכרזת העצמאות שם את פעמיו לכיוון תל אביב, היה מצויד בטנקים ובתחמושת רבה ומנה אלפי חיילים. הם נהדפו בצומת "עד הלום" בקרבת אשדוד ונאלצו לסגת. בדרכם חזרה הם פנו במלוא כוחותיהם לעבר קיבוץ ניצנים. ברור שהכוחות הצבאיים המועטים שעמדו ברשות הקיבוץ לא השתוו למספר החיילים והכמות העצומה של התחמושת שהייתה ברשותם. ולכן עד מהרה נהרגו רבים  מחברי הקיבוץ והחיילים. במהלך הקרב נהרגו גם שני החברים שהגיעו מ"הנוער הציוני", יעקב קרוך ודבורה/דורה אפשטיין.

בקישורים הבאים לאתר "יזכור" – סיפור חייהם של דורה אפשטיין ויעקב ארנסט קרוך

טוראי דבורה אפשטיין

טוראי יעקב ארנסט כרוך

בשלב מסוים הם הבינו והגיעו למסקנה שאין להם שום סיכוי לצאת בחיים מהקרב. הם החליטו להיכנע ולהניף את ה"דגל הלבן" שלמעשה היה מטאטא שאליו הייתה קשורה גופייה לבנה. הצבא המצרי נכנס למשק במלוא כוחו ואז הם פגעו וירו גם באברהם שהיה המפקד הצבאי במקום ובמירה בן ארי שהייתה הקשרית. אלו שנותרו בחיים נלקחו לשבי במצריים.

חווה הלפרין אמי וסבתה של איילה בתי התאבלה על חברתה הקרובה דבורה עד אחרית ימיה.

העלייה של אווה לובין לארץ

אמי אווה לובין עברה את ימי ההכשרה לעלייה באורוגוואי בזמן ואחרי מלחמת השחרור. כאשר התכוננה להגשים את חלום העלייה בפועל הוריה הביעו הסתייגות אך לבסוף הם השתכנעו והסכימו לעלייתה.

אמי עלתה לארץ בגיל תשע עשרה. אציין כי אחיה ארנסטו לובין נמנה עם הצעירים באורוגוואי שבחרו ללמוד טרם עלייתם. הוא עלה לארץ אחרי סיום לימודי הרפואה במונטבידאו.

אווה עלתה על האונייה במונטווידאו ואחרי מסע שיט של כחודש ימים הגיעה לחופי הארץ הצטרפה לחבריה להכשרה.  עם עלייתה לארץ ישראל שמה עוברת מאווה לחווה.

אווה לובין על הספינה ביום בו עזבה לישראל

הם התמקמו בניצנים (אשר נכבשה חזרה על ידי צה"ל באוקטובר 1948), שהתה שם חודשיים. בתחילת מרץ 1949 חזרו השבויים ממצריים וביניהם שבויי ניצנים. הקבוצה הדרום אמריקאית ששוחררה מהשבי והחברים שהצטרפו במהלך הזמן החליטו להקים ישוב משלהם שיקרא על שם שלושת חללי מלחמת העצמאות מהגרעין של דרום אמריקה, נבחר השם "עין השלושה" (דבורה אפשטיין, יעקב קרוך ואברהם גלר).

על מנת להכין אותם לחיי קיבוץ הן בהיבט החברתי וגם בהיבט של קיום בתוך מסגרת של קיבוץ הוקצתה להם חלקת אדמה בשם "גבעת בוסל" סמוך לחדרה (יוני 1949), במקום זה כדי לפרנס את עצמם ולדאוג לצרכיהם חלק ניכר מהחברים עבדו בעבודות חוץ כוללל סלילת כבישים, עבודה במטעים ובקיבוצים אחרים בסביבה.

אמי חווה נהגה לספר אפיזודה בה בעל השטח בו היא אספה תפוחי אדמה שאל אותה לשמה וכשהיא אמרה לו כי קוראים לה אווה לובין הוא חשב שהיא מהתלת בו כי גם שמו של בעל השדה היה לובין. כשהבין שזו אמת הוא הקפיד לתת לה עבודות קלות יותר. במשך שהותם בחדרה הצטרפו  ונקלטו חברים נוספים לגרעין הדרום אמריקאי ועד היציאה להתיישבות הם מנו כבר כשמונים נשים וגברים. יחד עם העבודה הקשה היומיומית נהגו להיפגש בחדר האוכל לנגן, לשיר ולרקוד בשמחה "דרום אמריקאית". הם עדיין דיברו ביניהם בספרדית וגם שתו מאטה. הרצון להתיישב כקיבוץ באדמות הארץ נותר במהלך כל התקופה הזאת ובעיקר רצו להתיישב בנגב ולהפריח את השממה.

הם פנו למוסדות המיישבים ובשלב הראשון הציעו להם להתיישב בקיבוץ "נווה יאיר" שנעזב על ידי מקימיו. מר אברהם הרצפלד שהיה אחראי על ההתיישבות ומשה דיין שהיה אז אלוף פיקוד הדרום ליוו  כמה מנציגי הגרעין לבחון מקרוב את מקום ההתיישבות הקבוע שלהם. אחרי התלבטות  הוחלט שהם יקימו את הקיבוץ בגבעה 112 מספר קילומטרים מטרים מול חאן יונס ברצועת עזה

הקמת הקיבוץ

חברי הקיבוץ המיועד הגיעו לאדמה שוממה לגמרי עליה הוקמו מספר אוהלים למגוריהם, גנרטור לאספקת חשמל מועט ועם הזמן הוקמו כמה צריפים ופחונים ששימשו ללולי תרנגולות וחדר האוכל וכדומה… סביב הישוב הוקמה גדר שהייתה הכרחית בהיותם מספר קילומטרים מהגבול.

 הקמת הקיבוץ

אפשר להגיד שחיי היום יום היו מאוד פשוטים. הם בישלו על פרימוסים ופתיליות. המזון ברובו היה אטריות, חצי ביצה קשה לאדם ליום והרבה לחם ריבה ותה. הייתה להם משאית אחת שנסעה בדרכי העפר כדי להביא מוצרים לישוב וכן לשלוח את תוצרתם לעיר.

בתי השימוש היו בורות בקרקע שהוסתרו בתוך פחונים.

אט אט פיתחו בעמל רב כמה ענפי חקלאות. הם רכשו עדר של כבשים ומספר פרות, נשתלו מספוא וירקות לצריכתם העצמית אמא עבדה בבית הילדים וגם במטבח, היא סיפרה שאהבה לעבוד במטבח היות ושם היה לה סוכר להמתקת התה. בקיבוץ נוצרו זוגות אשר חתונתם אורגנה במקום ומסיבות שמחות בחדר האוכל.

אבי שלמה הלפרין, עבד בדואר הנע ששימש לחלוקת דואר והבאת מצרכים חיוניים. הוא פגש את אמי חווה בהגעתו התכופה לקיבוץ והם הפכו לזוג. ביום נישואיהם, בדצמבר 1951 ירדו בארץ גשמים עזים שהציפו את הואדי שלפני עין השלושה. אורחים מבחוץ לא יכלו להגיע לאירוע, וגם את הרב אבי שלמה נשא על כתפיו כדי שיוכל לבצע את הטקס. זמן מה אחרי חתונתם הם עברו לחיפה ושם גרו כל חייהם.

פרק אחרון

בעבודתם המסורה והעיקשת של חברי קיבוץ עין השלושה השממה "נכבשה" והיישוב היום פורח ומשגשג. האיום הביטחוני שהחל עוד עם הקמת הקיבוץ בשנת 1950 מפאת מקומו מול רצועת עזה ממשיך עד היום.

אמי חווה שמרה על קשר הדוק עם רבים מחבריה מתקופת העלייה והקמת "עין השלושה".

היא הייתה אם לארבעה ילדים, ציפי, צביקה, מיכל ורונית. תיזכר לנו בעיקר בצניעותה ואהבתה הגדולה לכל אדם ולארץ ישראל.

הזוית האישית

אלמה קריב: היה מאוד מעניין ללמוד מסבתא שלי דברים חדשים מכיוון שלא יוצא לנו לדבר על נושאים כאלה בדרך כלל.

סבתא ציפי: היה לי לעונג להיפגש מדי שבוע עם אלמה נכדתי, לספר לה דברים שהיו לי חשובים שתדע עליהם. לדעתי השגתי את המטרה ולמדתי דברים חדשים בעצמי.