מאגר סיפורי מורשת

לסבתא שלי קוראים עליזה. יש לה עיניים ירוקות עם קצת צבע "דבש" שיער מתולתל וחום וחיוך שתמיד נמצא על הפנים. כיום היא וסבא שלי גרים בתל אביב בבית חמוד שתמיד נקי ונעים. אני מאוד אוהבת לבקר אותם ולדבר איתם. סוף סוף יש לי הזדמנות לשמוע מסבתא שלי את הסיפור שלה. אז הנה אנחנו מתחילים.

היא נולדה בדמשק שבסוריה בשנת 1942. לאמא שלה קראו חמדה ולאביה קראו חיים.

היו לה תשעה אחים ואחיות: רמי, אברהם, דוד, ניסים, אסתר, רחל, אולגה ואלגרה.

היא חיה בדמשק עד גיל שש. היא הספיקה ללכת לבית הספר. היא למדה בבית ספר צרפתי. ליד בית הספר הצרפתי היה בית ספר אנגלי. היא מספרת שהיא לא רצתה להיות בבית הספר הצרפתי, רצתה להיות באנגלי. יום אחד היא פשוט הלכה לבית הספר האנגלי ושם החברות של אחותה הגדולה (שהיו גדולות ממנה בעשר שנים) ראו אותה, ושאלו אותה "מה את עושה פה?" והן החזירו אותה לבית הספר הצרפתי.

מדמשק עברה לביירות כי התחילו "לרדוף את היהודים". בדמשק, הבינו שהיהודים מתחילים לשלוח את הילדים שלהם לארץ ישראל. התחילו להיות כל מיני סוכנויות של עליית הנוער. סבתא מספרת שאת אחיה שהיה בן אחת עשרה שלחו לארץ ישראל. העלו אותו על משאית ולקחו אותו לארץ באחד מהלילות. היא ומשפחתה  ברחו מדמשק כי היה שוטר שעקב אחריהם, והיה שואל את אמא שלה "איפה הבן שלך?" "איפה הבת שלך?" והיא הייתה מספרת לו כל מיני סיפורים שהבן שלה בדיוק לא בבית…

סבתא שלי אומרת שזה התחיל להיות קצת מציק. זה היה קצת לפני פסח, אמא שלה סדרה את כל הבית לכבוד פסח, שטפה את הרצפה, כיבסה את הוילונות הכינה אוכל… אמא שלה שלחה כל פעם רק כמה ילדים כדי שלא יחשדו בהם. את סבתא שלי אמה שלחה עם אחותה הגדולה והעוזרת, הלבישה אותן כמו ערביות וביקשה ממנה ומאחותה לקרוא למטפלת שלהן "אמא". סבתא שלי לא הסכימה לקרוא לה אמא היא בכתה ולא הסכימה, אבל לבסוף היא קראה לה אמא.

הן עברו לביירות בהצלחה ושמה אבא שלה כבר חיכה להן. הוא שכר שם בית והייתה לו חנות מכולת. ככה הם גרו בלבנון כמעט שנתיים וחצי. סבתא למדה בבית ספר "אליאנס" וממש לא אהבה את בית הספר. התנהגו אליהם בחומרה ובקשיחות והם לא היו רגילים לזה.

אמא שלה מאוד רצתה כבר להגיע לארץ ישראל כי שלושה מילדיה כבר היו בארץ. גם מביירות באו לקחת עוד שני אחים. ולאט לאט הם התחילו לעלות לארץ, גם זה היה בחלקים, קודם את אמא שלה ואחותה הקטנה, שהפליגו מביירות לראש הנקרה. אחר כך אחותה שהייתה בת עשר וחצי והיא עצמה שהייתה בת תשע וחצי ואח שלה שהיה בן שמונה הפליגו בסירה, עם אנשים זרים, בלילה לארץ. היא זוכרת שהייתה לה חברה שאמרה לה לפני שהם יצאו "תדעי לך שזה מאוד מסוכן, אתם תצטרכו להפליג בסירה בתוך מבצר ואם תגעו באחד הקירות שם יהרגו אותכם!" ככה היא אמרה להם. וסבתא שלי התחילה לבכות ואמרה "אני לא רוצה לנסוע"  ואחותה הגדולה החטיפה לה סטירה, ככה סבתא שלי מספרת.

הם הגיעו לישראל בשנת 1951 וגרו בתל אביב.  היא אומרת שאחיה הגדול הכריח אותם לדבר עברית, לכן הם קלטו את השפה מהר מאד. הם הגיעו לארץ בקיץ קצת לפני תחילת הלימודים. כשהתחילו הלימודים לא לקח הרבה זמן עד שהם ידעו לדבר והם הצליחו להסתגל מהר בבית הספר. סבתא זוכרת את התקופה של בית הספר העממי כתקופה יפה, כי זה היה מאוד שונה מהלימודים שלה בבירות. היא מספרת שבבית הספר בארץ הם הצליחו לעשות המון דברים, הם למדו שפה חדשה והכירו המון חברים. היא מספרת שהכל היה בשבילם כמו הגשמת חלום.

חגיגות העצמאות היו בשבילם הדבר הכי יפה שיש! הם רקדו ברחובות בערב ונהנו מאוד. אבל העיקר היה לחזור מאוחר הביתה! היא מספרת שיום למחרת הם היו מספרים אחד לשני עד כמה מאוחר הם היו נשארים. היא מספרת שהם דיברו על ישראל כמו על קסם. היא אומרת שהם לא התאכזבו! אפילו שהיה מחסור במזון. אבל זה לא כל כך השפיע כי הם ידעו שהם במקום הנכון והטוב.

היא מספרת שהיא הייתה האחות היחידה ששירתה בצבא מהבנות. היא מספרת שאת סבא שלי היא הכירה מאז ילדות, מאז שהיא הגיעה ארצה. בישראל הייתה לה חברה שקראו לה אסתי שהייתה אחותו של סבא שלי. היא אומרת שהם היו נפגשים במסיבות, המון, אבל הם לא היו חברים אישיים. רק בצבא הם נהיו חברים קרובים, ולאחר מכן בגיל 21 הם התחתנו. בגיל 22 היא הייתה בהריון עם מולי, הבן הבכור שלה. היא עבדה במשרד החקלאות, היא עסקה ביבוא.

היא מספרת שמאז שהיא  יצאה לגמלאות הזמן שלה די מלא. כיום היא מתנדבת בספרייה בבית ספר בתל אביב. היא מאוד אוהבת לעשות ספורט, היא נמצאת בחוגי ספורט וריקוד ומבלה את הזמן שלה בהרבה תחומים.

המסר שלה לדור הצעיר הוא שהצעירים לא צריכים יותר מידי לדאוג לעתיד שלהם שיחיו את היום ויהנו ממנו ויכירו את עצמם יותר טוב ולאט לאט יגלו מה הם באמת רוצים.

הזוית האישית

סנסן מור: נהנתי להקשיב לסיפור עלייתה של סבתא לארץ ישראל. הרגשתי שלמדתי המון ונהנתי מהלמידה שלי איתה.