מאגר סיפורי מורשת

שמי יהודה סייג, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדתי אמה.

נולדתי בדמשק בשנת 1947. למדתי בבית ספר תלמוד תורה (בדמשק) עד שנת 1961. בסוף יולי של שנת 1961 הלכנו בשבת להתפלל בבית הכנסת "בית אל חצואה" ובסיום התפילה הודעתי לאבא שאני הולך לשחות בבריכה הציבורית עם עוד כמה חברים.

בתיאום שעשיתי לפני זה עם עוד שלושה חברים מהכיתה: דוד מישה, משה לאטי, משה חולי, הצטרף אלינו שכן ארמני, הלכנו ברגל עד הכיכר המרכזית בדמשק ומשם לקחנו מונית עד לעיירת נופש שנקראת בלו דן משם המשכנו ברגל לכיוון לבנון. ההליכה נמשכה כחמש שעות. הלכנו ברגל על מנת לעקוף את המשמרות בין סוריה ללבנון. בדרך שתינו חלב עזים מהבדואים ואכלנו גרעני חומוס שגדלו בשטח.

העיר הלבנונית הראשונה שהגענו אליה הייתה זחלה, המפורסמת בעראק שלה שנקרא בשם זחלאווי. משם לקחנו אוטובוס לביירות, עיר הבירה של לבנון. מהתחנה המרכזית הלכנו ברגל לבית הכנסת הגדול ברובע היהודי שנקרא ואדי אבו ג'מיל. נכנסנו לבית כנסת "מגן אברהם", ילדים מפוחדים ועייפים מאוד מההליכה הרבה. היהודים שעמדו בתחילת תפילת מנחה נבהלו. וכשהצטרפנו אליהם לתפילה התחילו להירגע והבינו שאנחנו יהודים ממקום אחר. לאחר התפילה הגיעה גברת בשם שולמית קישיק-כהן, שהייתה ראש המוסד לעלייה של היהודים שהגיעו מכל המזרח התיכון ללבנון וארגנה את העלאתם לישראל.

לאחר תחקור קצר לגבי זהותנו התקבלנו בברכה. מיד החביאו אותנו במועדון מכבי שהיה מעל בית הכנסת. המוח'אבראת הסורי הידוע לשמצה חיפש אותנו על מנת להחזיר אותנו ולכלוא אותנו בדמשק.

ביום ראשון בבוקר לאחר תפילת שחרית בבית הכנסת, התחמקנו לים על מנת לשחות. זו הייתה הפעם הראשונה שראינו ים, מכיוון שבדמשק, בה גרנו, אין ים. כשחזרנו בצהריים, שולמית כהן נזפה בנו והראתה לנו שבקצה של הרחוב מסתובבים כמה אנשי מוח'בראת סורי שמחפשים אותנו.

לאחר שלושה ימים, ברביעי בחודש אוגוסט 1961, שלומית הלבישה אותנו בבגדים חדשים והעלו אותנו על מכונית. נסענו בליווי אדם מבוגר עד לעיירה בדרום לבנון בשם מרג'-עיון. שם החלפנו לרכב צבאי ובליווי קצין לבנוני נסענו לכיוון גבול ישראל. מספר קילומטרים לפני הגבול חבר אלינו אדם לבוש בגדים אזרחיים והוא הוביל אותנו ברגל כשעה עד שהכניסו אותנו מתחת לגדר לישוב ישראלי.

התרגשתי מאוד לראות על השולחן עיתון כתוב בעברית! עד היום יש לי צמרמורת כשאני מספר זאת. הבנו שאנחנו בישראל והתחלנו לבכות מהתרגשות. למחרת הסיעו אותנו לחיפה ושם קלטו אותנו בסוכנות היהודית. נשלחנו למוסד עליית הנוער בטבעון בשם רמת הדסה. לאחר כשלושה חודשי התאקלמות נשלחתי לקיבוץ חולתא בצפון. שם למדתי והתחנכתי בכיתת נוער עד הצבא.

לסיכום: מיום עלייתי לישראל לא ראיתי יותר את אבא שלי, שהלך לעולמות בשנת 1973. אמי ושאר האחים שלי ברחו בשנת 1980 והגיעו לישראל.

שולמית כהן נעצרה על ידי השלטונות הלבנונים באשמת ריגול ונשפטה לתלייה. לאחר לחצים ומאמצים "הוקל" עונשה למאסר עולם ולאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1967 בעסקת חילופי שבויים, שלומית חזרה לישראל.

בסיבבות שנת 2015 פגשתי אותה בירושלים, ההתרגשות הייתה בשיאה, כל הזיכרונות חזרו אלי והציפו אותי מחדש. בשנת 2007 שלומית התכבדה להדליק משואה ביום העצמאות ביום העצמאות ה-59 למדינת ישראל  ובשנת 2017 הלכה לעולמה בשיבה טובה.

הזוית האישית

אמה: הייתה לי חוויה מיוחדת כיפית ומרגשת עם סבא. כל כך שמחתי ללמוד מסבא על עברו במיוחד על גבורתו – להגיע ארצה לבדו בגיל כל כך צעיר ובלי משפחה! סבא, אתה הגיבור שלי!