מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא דבורה אקרמן פורת בת 70, בת לאיזיק ופני אקרמן ניצולי שואה.

אמא שלי

אמא שלי, נולדה בשנת 1932בעיירה בשם סוקרן, שפעם היתה שייכת לברית המועצות ופעם לרומניה, היום היא שייכת למולדוביה.

בשנת 1940 פלשו הנאצים לרומניה. אמי היתה אז בנסיעה ברכבת, בדרך לבלץ שבאוקראינה, לחופשה עם הדוד שלה, גרישה. באמצע הנסיעה נשמעו  נפילות של טילים והנוסעים התחילו לברוח מהרכבת. אמי נשארה לבד כי לא ידעה לאן ברח הדוד שלה. עד היום לא יודעים מה בדיוק עלה בגורלו…

במהלך כל שנות המלחמה נדדה אמי, פשוט הלכה ממקום למקום לבדה, עד שהגיעה לסיביר. שם שמעה על סיומה של המלחמה. היא הצליחה לחזור לעיר שלה, אבל לא נשאר שם אף אחד מבני משפחתה. נפתחה לה אפשרות עלייה לארץ, היא הגיעה לאוניה, אבל הבריטים לא אישרו את כניסת האוניה ושלחו אותם לקפריסין. רק בשנת 1948 אמי הצליחה להגיע לארץ ישראל וגילתה שסבתא שלי, אמא שלה, ואחיה פאבל, בחיים, ונמצאים גם הם בארץ, ביפו.

בשנת 1950 התחתנה אמא עם אהוב ליבה איזיק אקרמן, שגם הוא ניצול שואה מאזור רומניה. בשנת 2013 פני אקרמן נפטרה בארץ, במדינה שאהבה כל כך.

אבא שלי

איזיק אקרמן נולד בשנת 1921 בעיר יידינץ, שברומניה, הוא היה האח הצעיר מתוך חמשת ילדי המשפחה. משפחה דתית מאד. יידנץ שלפני מלחמת העולם השנייה הייתה עיר עם קהילה יהודית מאוד גדולה ותוססת, אבא היה ילד ישיבה, אברך, שלומד תורה בחדר.

עם פלישת הנאצים כל היהודים פונו מביתם ועברו למחנות עבודה בטרנסניסטר שברומניה. אבי עבד בהקמת מסילות רכבת. מחנה העבודה היה מאד אכזרי והרבה אנשים לא הצליחו לשרוד את הקור ואת הרעב.

בשנת 1949, אבא שלי הגיע לארץ, אני לא יודעת בדיוק איך, כי הוא לא דיבר או שיתף אותנו בכל מה שהוא עבר במהלך המלחמה. כאן בארץ הוא מצא חלק מהמשפחה ששרדה, גם הם גרו ביפו.

בשנת 1950 התחתן עם אהבת חייו, פני שוורץ והם נשארו ביחד עד יומו האחרון. אבי נפטר בשנת 2006 בסאו-פאולו, ברזיל.

אני –  דבורה אקרמן פורת:

נולדתי בתל אביב בשנת 1952. המשכנו לגור באותה הדירה ביפו: ההורים שלי, אני, סבתא שלי – אמא של אמא שלי, אח של אמא עם אשתו ושני ילדים. בשנת 1956 אחרי מבצע קדש, ההורים שלי החליטו לעזוב את הארץ ולעבור לברזיל, להצטרף לאח של אבי שגר שם משנת 1938. מה שאיפשר ביתר קלות להתחיל בחיים חדשים במדינה זרה.

בשנת 1961 נולדה אחותי סואלי, היום גם היא חיה בישראל עם משפחתה.

למדתי בברזיל בבית ספר יהודי והיינו חלק מהקהילה היהודית שהיא השנייה בגודלה בעולם אחרי ניו-יורק, שם סיימתי לימודים אקדמיים לאדריכלות.

בתנועת הנוער הכרתי בחור בשם יוסי גיבקו, גם הוא בן לניצולי שואה. הוא נולד באורוגאי בשנת 1949 ובשנת 1970 עברו לברזיל לאחר שהתקבל ללימודי הנדסה באוניברסיטה יוקרתית בסאו-פאולו.

בשנת 1973 התחתנו יוסי ואני בסאו פאולו ושם נולדו לנו שלוש הבנות שלנו: טוקה(אלסנדרה), טטה(נטשה) ופטריסיה.

טוקה ופטריסיה גם אדריכליות במקצוע וטטה הידרוטרפיסטית. יש לי חמישה נכדים: מונה (11), אופק (4) ונבו (1) הילדים של טוקה, איתן ויהב תאומים (6) ילדים של פטי. לטטה אין ילדים.

מונה נולדה בקוסטה ריקה, ושאר הנכדים בישראל.

בשנת 1993 יוסי נפטר מדום לב ובשנת 1994 החלטתי לחזור לארץ. הגענו לאשקלון למרכז קליטה ושם התחלנו חיים חדשים!

התחלתי לעבוד מיד אחרי שהגענו במשרד אדריכלות של עולה חדש מרוסיה… גם אני וגם הוא לא דיברנו יותר מידי עברית, אבל הייתה לנו שפה משותפת: שרטוט. היה אתגר מאוד גדול עבורי וגם עבור הבנות להתרגל לתרבות הישראלית.

עד 1998 גרנו באשקלון, והכרתי את האיש שהפך לבן זוגי לחיים, אמנון פורת, חקלאי במקצוע ובנשמה, אבא לארבע בנות: דגנית, אירית, טלי ותמר.

לדגנית שלושה ילדים: יואב, עמית ולירי.  לאירית שנים: שי לי וגל. לטלי ארבע בנות: נוגה, שירה, מאיה והילי. ולתמר שני ילדים: אורי וגילי שגרים בניו זילנד.

התחתנו בשנת 1999 בחצר שלנו בבית, מתחת לעץ פקאן, במושב ערוגות.

במשך השנים אני נוסעת לברזיל לבקר את כל המשפחה המורחבת שלי מצד אבי, ששרדו את מלחמת העולם השניה והגיעו גם הם לברזיל. אחרי שאבי נפטר בשנת 2006 בברזיל, אמא הגיעה לארץ לגור אתנו עד שנפטרה בשנת 2013.

בקיצור יש לי חיים עם הרבה פרידות והתחלות חדשות…

הזוית האישית

סבתא דבי למונה: לנכדה החמודה שלי, שתהיי בן אדם קודם כל! אישה שיכולה להבין שאין הבדלים בין אנשים, לא צבע, לא דת, לקבל את האחר. לעמוד על העקרונות שלך ולא לוותר אף פעם. תמיד אפשר להתחיל מחדש.

מונה הנכדה: שתחיי עוד מלא שנים איתי ועם המשפחה ושיהיה לך רק טוב בחיים ואני מאחלת לך את כל הכיף וטוב בחיים.