מאגר סיפורי מורשת

שמי רותי גולן נולדתי בירושלים בשנת 1945 בהדסה הר הצופים.

הורי בתיה ל בית פישר עלתה לארץ מוינה בשנת 1934, אבי אברהם שבשינסקי(וזה גם השם שלי לפני הנישואים) עלה ארצה מאזור אודסה שברוסיה, ב1918 או ב1919.

גדלתי בירושלים ונישאתי ב1965 למשה גולן. בעשרים ושש השנים האחרונות אנחנו גרים ברעננה, יש לנו שני ילדים בן -אהוד יליד 1968ובת-ענת ילידת 1972, ויש לנו חמישה נכדים.

משה היה בצבא קבע בחיל המודיעין עד שנת 1979בהמשך הדרך ניהל בית ספר תיכון בתל אביב. גם אני שרתתי בקבע עד 1979לאחר מכן עסקתי בתחום השיווק ובתפקידי האחרון  ניהלתי שיווק בחברה פרטית.

מדוע קוראים לי רות?

הכול התחיל הרבה שנים לפני שנולדתי.

בשנת 1928 אחותה של אימי – רגינה  (דודה שלי) עלתה לישראל יחד עם בעלה אלימלך טיסר לקיבוץ חפציבה. בקיבוץ רגינה הפכה לרות.

רות נכנסה להריון והתברר כי היא נושאת תאומים.

במכתב שכתבה לאחותה (אימא שלי) היא סיפרה לה אודות ההיריון, אך ביקשה ממנה בשום פנים ואופן לא לספר לאבא שלהן (אימא שלהן נפטרה כמה שנים קודם ממחלת לב), כדי שהוא לא ידרוש ממנה לבוא ללדת בווינה.  (התנאים והטיפול הרפואי באותה תקופה היו טובים יותר בווינה).

אימא שלי שהייתה אז בחורה צעירה (בת שמונה עשרה) ושהייתה מאוד נאמנה לאחותה, החליטה לשמור על הסוד ולא לספר לאבא אודות ההיריון. בינואר 1929 רות כרעה ללדת. התברר כי היא נושאת תאומים וזקוקה לניתוח קיסרי. נולדו שני בנים נחמדים ומתוקים –בועז ומאיר – (בני הדודים שלי).

רות סבלה מזיהום לאחר הניתוח ובהעדר תנאים הולמים וטיפול מתאים, היא נפטרה מספר ימים לאחר הלידה. אלימלך (בעלה ואב התאומים)  חזר עם התאומים לווינה ובמשך ארבע שנים אימא שלי טיפלה בהם.

בשנת 1934 אמא שלי עלתה לארץ. בתחילת הדרך היא גרה בחיפה. בשנת 1936 היא חזרה לווינה כדי לשכנע את אבא שלה לעלות לארץ, אך הוא סרב בטענה שבגילו המתקדם (58) הוא לא יוכל לעמוד במעבר כה קיצוני.

אימי חזרה מיד לארץ, עברה לירושלים שם הכירה את אבי והם נישאו בשנת 1937, וכשאני  נולדתי לא היה ספק איזה שם יינתן לי. רות – על שם דודתי שנפטרה.

סיפורו של חפץ

החפץ שהבאתי הוא מברק מ-1934, המשמש להעביר מסר באופן מהיר. הוא הגיע לידי מאימא שלי ונשמר בבית כל השנים. המברק עשוי מניר, יש לו כותרת אדומה גדולה, מה שכתוב בו כתוב בגרמנית ובצבע כחול, וגודלו של המברק בגודל של דף מחברת.

את המברק שלחה אמא שלי שבאותם זמנים גרה בווינה שבאוסטריה, וכבר בתקופה זו הרגישו שהמצב כבר לא היה טוב עבור היהודים, היא ניסתה להתקבל לעבודה, אבל ברגע שגילו שהיא יהודיה לא קיבלו אותה. היא רצתה לעלות לארץ אבל אבא שלה דאג, והוא לא רצה שהיא תעלה לארץ, אבל בכל זאת היא עלתה לארץ. כשהגיעה  לארץ היא שלחה לו את המברק הזה שבו היה כתוב: "הגעתי בשלום". בחרתי בחפץ זה כי הוא תחילתו של הסיפור הגדול שאני רוצה לספר, ובגלל שזה זיכרון מהבית של אמא שלי.

הזווית האישית

עמית: היה לי מאוד כיף נהנתי ללמוד על סבא וסבתא שלי מנקודת מבט אחרת, וגם נהניתי לבלות איתם עוד זמן איכות. אני חושבת שזה לימד גם אותי וגם אותם דברים אחד על השני , גם התוכנית הזו נתנה לי לשאול אותם יותר שאלות, ולדבר איתם יותר, כי בדרך כלל כשאנחנו נפגשים אז לא תמיד עולה בדעתי לשאול שאלות כאלו.