מאגר סיפורי מורשת

שמי חביבה שפט, לבית משפחת לויטנסקי, נולדתי בשנת 1948 באוסטריה, בעיר זלצבור ובאותה שנה עליתי עם משפחתי לישראל.

עליתי לארץ עם הורי ושתי אחיותיי בהיותי תינוקת. כמובן שהסיפור הוא בחלקו מתוך זיכרון ובחלקו מתוך שמיעת הסיפור. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הורי החלו בנדודים בפולין התחבאו ביערות ובעזרת פולנים טובים ובכסף הגיעו לרוסיה. גם פה החלו הנדודים, חיפוש תעסוקה וחיפוש מגורים. הבריחה בוצעה ללא המשפחות של הורי. הם החליטו להישאר ולנסות את מזלם ואף אחד לא נשאר בחיים. ברוסיה נולדו שתי אחיותיי דבר שלא הקל על המעמסה.

בתום המלחמה התחילה ההתלבטות לאן הולכים מכאן. מצד אחד חשבו על ישראל ומצד שני שמעו סיפורים מחברים על הגירה לקנדה או ארצות הברית כי החיים שם יותר  קלים ונוחים .בינתיים שיכנו אותם במחנה עקורים באוסטריה בעיר זלצבורג. המשיכו ההתלבטויות לאן לנסוע וקיבלו אישור – סרטיפיקט לארצות הברית.

אמי העדיפה את ישראל ולו בגלל שרצתה לחיות בין יהודים ולא בין גויים. שבעתי מגויים. מי שפתר את הבעיה זו הייתי אני ביושבי על הידיים של אמי פשוט קרעתי את הסרטיפיקט וזהו נפתרה הבעיה והחליטו לעלות לישראל. בסוף שנת 1948 עלתה המשפחה לישראל באונייה קונצרטה.

בדצמבר 1948 שוחררה לוד ודייריה הערבים ברחו. נתנו לכל משפחה לחפש בית לפי ראות עיניה. וכך, לאחר שהות של שבועיים במעברת עתלית, בה עשו את כל הבדיקות לוודא שאין מחלות ואין כינים, עברנו לבית גדול ומרווח עם שירותים בחצר, בלי מקלחת והשירותים בעמידה. עשינו מקלחות בגיגיות כאשר הרתיחו מים בקומקום.

השכונה היתה קיבוץ גלויות עולים מפולין עולים מטורקיה, רוסיה ובולגריה. החיים לא היו קלים הן מבחינה כלכלית והן מבחינה חברתית.

הזוית האישית

סבתא חביבה: נהניתי מאד להיות חלק מהחוויה. לראות את נכדתי מבקשת לשמוע את סיפורי העבר לקלוט ולהביע את הערותיה. היא חוזרת על חלק מהסיפורים כמובן הצבעוניים יותר ומספרת הלאה.

שני: נהנתי לשמוע על החיים של סבתי ולהיות איתה בזמן איכות.