מאגר סיפורי מורשת

סיפורה של סבתי, מלכה קליין שנולדה בשנת 1920 בפראג:

״היו שני חיילים, שמעתי את הצעדים שלהם, הייתי חייבת לברוח, רצתי בכל הכוח מהר ככל שאני יכולה .. כל הבתים היו סגורים, המשכתי לרוץ ולהתחבא, פתאום ראיתי חצר יפה של בית, על השער היה שלט שלא הבנתי מה כתוב בו, נכנסתי לשער, התחבאתי בין העצים, הייתי חייבת למצוא מנוחה אחרי 9 ימים של ריצה שבהם אכלתי רק רבע תפוח אדמה שהיה לי מהמחנה. ירד שלג, קפאתי מקור, מצאתי מלונה ונכנסתי לתוכה, התכסיתי בחתיכת בד שהייתה במלונה. פחדתי מהכלב שגר במלונה הזו ולא ידעתי מה יעשה לי כשיראה נערה כמוני. במלונה הייתה קערת מים שנראו לי צלולים וזכים. שתיתי מהם כאילו לא שתיתי בחיים שלי. הרגשתי שהלב שלי מאיט את פעימותיו ואני מתחילה להירגע, שוב שמעתי את הגרמנים מתקרבים. התכסתי בבד, כדי שלא יראו אותי … פתאום שמעתי דהירה, של משהו גדול, הוא התחיל לרחרח .. ואז יכולתי לראות מהמלונה רק את הרגליים של היצור הזה, ואז הוא התכופף וגילה אותי, הוא הריח את השמיכה ופחדתי שהוא יגלה אותי. פחדתי שינבח ויגלו אותי .. אבל… הוא לא נבח .. הוא לא נכנס למלונה. פחדתי לנשום כדי שלא ינבח. בלילה ישנתי במלונה.

הרגשתי שהרגליים כבר נתפסו לי מחוסר תזוזה, הכלב הגיש לי את קערת האוכל שלו. היה לזה ריח של בשר שמזמן לא אכלתי ואכלתי את כל הצלחת. כך ביליתי 7 ימים במלונה הזו. כשאני לא אכלתי, הכלב לא אכל, רק כשאכלתי, השארתי לי קצת ואז הוא סיים לאכול. הוא שכב לצידי במלונה והפרווה חיממה אותי בלילות הקרים. כך הוא הפך לחבר הכי טוב שלי ל-6 יממות. עד שגיליתי יום בהיר אחד שהשער של הבית פתוח, קמתי מהמלונה וברחתי אל היער …״ את התיעוד הזה, כתבתי לפני 3 שנים, שסבתא רבא שלי ספרה לי, כולה צמרמורת.

סבתא שלי היקרה לי מכל. ניצולת שואה שהיא סמל לניצחון ולגבורה על החיים! אני גאה בה. הייתי חייב לשתף למען נזכור ולא נשכח את הגבורה של היהודים שבזכותם אנו חיים פה היום. יש לנו האנשים, המון מה ללמוד מבעלי החיים על חמלה מהי?.

הזוית האישית

אורי: למדתי מהחיים בבית ומההורים הטובים שלי איך מכבדים אם ואב ואיך הולכים לבקר את סבתא כל יום ומביאים לה דברים טעמים לאכול. עוזרים לה בהכל ומאכילים אותה כי זו מסירות של אנשים וככה צריכים ללמוד מהו כיבוד הורים. לצערי, סבתי נפטרה לפני שנה בהיותה בת 100 שנים, לא אשכח אותה לעולם. היא הייתה עבור משפחתי עוגן, עזרה לכולם, גדלה 3 ילדים, נכדים, ואמא שלי גדלה לרגליה, ואני לומד מהם המון ורוצה בעתיד גם לעזור לכולם וכמה חשובה המשפחתיות והביחד. אין כמו משפחה.